סיפור הקרב ב- 6 באוקטובר 73 של חזי דר (דריגנט) – מש”ק קשר בפלס”ר 67 של חטיבה 14

ב- 5 באוקטובר נכנסה הפלוגה לכוננות כפי שהוכרזה בכל יחידות צה”ל. החבר’ה נקראו לחזור מהבית, ועד הצהריים חזרו לבסיס.
ניגשנו לאכול ארוחה מפסקת. כמה חבר’ה התלוצצו “אולי המצרים חושבים בתרגיל שהם עורכים לחצות את התעלה” – איש לא לקח באותן שעות את הבדיחה ברצינות.

למחרת ב- 6 באוקטובר, יום שבת שבתון, בבוקר, יצאו שלושה נגמ”שים לתצפיות בקו. שאר החבר’ה הכינו את הכלים לכוננות עליונה. המ”פ רס”ן נחום שמריצא לישיבת מפקדים לקבלת תדרוך בחטיבה. אנו בפלוגה טיפלנו בנגמ”שים זיוודנו, תדלקנו, בדקנו תחמושת, ואני מיתקנתי ובדקתי את מערכות הקשר.
בסביבות השעה 12:00 בצהריים החלו לדווח מן התצפיות על תנועות חשודות אשר נראו בצד השני אצל המצרים. הלחץ אצלנו עלה והקצב תוגבר, אך לא חשבנו על פתיחה באש. מרגע לרגע החלו הדיווחים בקשר להתגבר: במעוזים מדווחים על תנועות בצד השני, והחבר’ה בתצפיות קיבלו פקודה לסגת לעמדות אחוריות כפי שתודרכו למקרים אלו.
בשעה 13:50 החלה המלחמה. אני הייתי במחסן הקשר מכין נגמ”ש ובודק אותו. נשמע בום חזק וקרוב, ואחריו עוד אחד שני מטוסים הפציצו אותנו. הפצצות נפלו במרחק של כ- 50 מ’ לכל צד ממני. הבינותי שפרצה מלחמה ואנו מותקפים מהאוויר. התחלנו לרוץ בשטח ולתפוס מחסה. בבסיס לא היו שוחות מגן ולכן חיפשנו מסתור כלשהו בשטח. מעלינו עבר עוד מטוס כשהוא מפציץ את בנין מועדון השק”ם. הדבר היה כ-25 מ’ ממני.
נשכבתי על הרצפה כשהאבנים נופלות מסביבי ועלי, נשרטתי קלות בחזה. במכשיר הקשר נשמע “חובש להילטון – חובש להילטון!”, ההילטון היה הכינוי למבנה המגורים של החיילים. באותה התקפה נהרגו מש”ק מהפלוגה – סבן דוד [לדף לחלל נא הקש כאן], קצין מיחידת “שקד” וגשש בדואי [לדף לחלל נא הקש כאן] שהיו מסופחים ליחידתנו. נפצעו קצין ומש”ק אשר ירו במקלע לעבר המטוס.

קיבלנו פקודה מסגן המ”פ מוטי פרץ לנטוש את הבסיס ולסגת לכיוון מעבר המתלה. עלינו על הנגמ”שים כשאיתנו שתי הפקידות גיתית וכרמלה והתחלנו בנסיעה. לאחר כ- 3 דקות קיבל המ”מ גידי שפיקד על הנגמ”ש שבו הייתי פקודה לחזור לבסיס לסקור ולבדוק אם לא נשאר חייל או רק”מ אשר ניתן לפנותו. ברחבת הרק”מ עמדו 3 זחל”מים כאשר אחד מהם קיבל פגיעה ועלה באש.
אני רצתי לזחל”ם האחד וגידי לזחל”ם השני, הנענו ופינינו אותם למתלה כאשר כל הדרך אני בודק מאחורי אם אין מטוס מצרי שעלול לצלוף בי. בדרך למתלה נסע מולי המג”ד עמנואל סקל בג’יפ, לכיוון התעלה, הרגשתי כי המצב תחת שליטה ומיד נפתור את בעיית תרגיל האש והתקיפה המצרית.
הגענו למתלה והתארגנו. בדקנו תחמושת מים מקלעים וקשר, ושם פגשתי את נחום המ”פ ששב לפקד על הפלוגה לאחר שחזר ממפקדת החטיבה.

במכשיר הקשר שמענו את כוחותינו לוחמים, וכן את הדיווח כי כל כלי הרכב הכבדים של האויב שחצו את התעלה בגזרה הדרומית שלנו הושמדו כולל טנקים: אך נשארה בעיית החי”ר, אשר שרץ בשטח עם טילי כתף. הדבר היה בסביבות השעה 16:00. ואז נתבקשנו ע”י המג”ד להיכנס לשטח הלחימה כדי לעזור לטנקים לטהר את יחידות החי”ר המצרי.

יצאנו עם כוח של 5 נגמ”שים כשאני בתוך נגמ”ש המ”פ נחום שמר, הנהג חיים אלון, מפעיל המקלע הימני זכריה גריה, ואני על הקשר והמקלע השמאלי. בדרך עצרנו לאסוף את יוספי אבנרי שהיה על נגמ”ש אחר, כדי שיפעיל את המקלע השמאלי ואני אתמסר לתפעול הקשר והכנת התחמושת למקלעים.

לאחר כחצי שעה של נסיעה הגענו לאזור כביש התעלה וזיהינו את ראשוני החיילים המצריים,המקלעים החלו לירוק אש, היינו על ציר המתלה, הנגמ”שים טיהרו כמה מבני אבן אשר בהם התבצרו חיילי האויב. המקלענים יוספי, זכריה והמ”פ נחום עמדו כשחצי גופם העליון גלוי וירו. האויב הסתער עלינו והמקלעים שלנו עבדו. בשלב מסוים נתקל המקלע של יוספי במעצור כנראה שהקנה התחמם. יוספי החליף בקור רוח את הקנה בקנה רזרבי והמשיך לירות.
המג”ד – עמנואל סקל ביקש מכל הכוחות ליישר קו לחימה. הוצאתי את גופי לראות את היקף הכוח מאופק לאופק. ראיתי 5 נגמ”שים ו-5 טנקים, כאשר אחד מהטנקים קצוץ קנה. אלו כוחותינו שעמדו באותן שעות מול הכוח המצרי בגזרת המיתלה.

התחמושת החלה להיגמר, ביקשנו אספקה של תחמושת וקיבלנו הבטחה מהמג”ד שנקבלה בהקדם האפשרי. השמש מולנו שקעה והערב ירד. עד אותו הזמן נפגעו כמה מאנשינו בנגמ”שים האחרים. נהרג החובש יגאל [לדף לחלל נא הקש כאן] ומ”כ אחר נפצע מכדור ביד. נגמ”ש אחד נפגע ופונה, נגמ”ש אחר פינה את הפצוע לעורף.

שלושת הנגמ”שים שנשארו בשטח התפזרו על גזרה רחבה, לשם תצפית על האויב לאיתורם והשמדתם. הלילה היה ליל י”א בתשרי והיה חצי – ירח, הראות לא רעה לטווחים קצרים.

בנגמ”ש פתחנו את הטרנזיסטור של חיים אלון כדי לשמוע חדשות. דובר צה”ל הודיע על כוחות אויב סוריים ומצריים שפתחו באש על כוחותינו ואף עברו את התעלה, אך כוחותינו שולטים במצב.
שמענו את החדשות, הסתכלנו סביב ושתקנו, לא האמנו כיצד ואיך נקלענו למצב זה תוך שעות מעטות.
באותן דקות פתח יוספי בשיחה איתי בקשר פנים, הוא סיפר שבוודאי דואגים לו בבית, מפני שנקרא לשוב מיד ליחידה. אני הוספתי כי כנראה שגם אצלי דואגים, ואף אבי בודאי גויס למילואים. לפנינו הסתובב המ”פ נחום ששמע את השיחה כשהבעה מיוחדת על פניו: הוא השאיר אישה בהריון וילד בן שנתיים בבית.
לפתע האירה מעלינו פצצת תאורה את השטח: כנראה שגילו אותנו. התנענו את הנגמ”ש ושיפרנו את מיקומנו לעמדה אחרת. ולאחר מכן עוד פצצת תאורה, ושוב שיפרנו מיקומינו. לפנינו ראינו את מסך אש הנ”מ, כעין וילון אש שהתמקד בשמיים לעבר מטוס שעבר מעל התעלה. ושוב נורתה פצצת תאורה: הפעם לא זזנו והיא כבתה מעלינו.
לאחר זמן מה נורו פצצות מרגמה מסביבנו: כנראה ששוב גילו אותנו. מסביב הייתה חשכה, אך הייתה ראות של כ- 200 מ’ מסביב. לא ראינו הרבה. המ”פ נחום החל להוביל את הנגמ”ש בין הפגזים עד שהאש נפסקה ונעצרנו.
ואז נשמע בום חזק מאוד. הנגמ”ש התמלא ברסיסים ואבק. בקשר הפנימי שבנגמ”ש אמר חיים אלון “נפצעתי” לאחר שנייה או שתיים הוספתי “נדמה לי שגם אני נפצעתי” (נפצעתי מרסיסים ברגל ובגב). ביקשתי מחיים הנהג “סע”. חיים שנפצע קשה מאוד הספיק להכניס להילוך,שחרר את המעצורים ושם את רגלו על דוושת הדלק. הנגמ”ש זינק קדימה ונסע כנראה לכיוון דרום מערב. לאחר מספר דקות התפזר האבק והרגשתי פלומת שיער על ידי הימנית, היה זה ראשו של המ”פ נחום שמר [לדף לחלל נא הקש כאן] שנהרג. על פי שעונו של נחום שנעצר מעוצמת הפגיעה השעה הייתה 18:40. כשהסתובבתי לצד שמאל ראיתי את יוספי [לדף לחלל נא הקש כאן] וזכריה [לדף לחלל נא הקש כאן] שרועים על רצפת הנגמ”ש דוממים כשפניהם על הרצפה. הבנתי שגם הם נהרגו. בבת אחת הרגשתי אבדן וריקנות,מעין בלבול חושים. דווחתי למג”ד בקשר כי המ”פ ושני אנשי צוות נהרגו, וזה הורה לי לחזור מיד. כשביקשתי מחיים אלון לחזור בחזרה הוא הספיק לענות: “אני לא רואה כלום”. חשבתי שכנראה מן האבק הוא אינו רואה את השטח, אך היינו בנסיעה ולאחר מספר דקות כשהסתכלתי עליו, ראשו היה שמוט לצד שמאל. הבנתי שגם הוא פצוע. זחלתי אליו בתוך הנגמ”ש, עצרתי את הכלי, חיים עדיין נשם וחירחר.
ניסיתי לחלץ את חיים ממקומו כנהג, אך הדבר היה בלתי אפשרי, רגליו התקבעו במצב הישיבה ולא התיישרו, לא יכולתי להוציאו ולכן השארתי אותו יושב על כסא הנהג ואני רכנתי בשעת הצורך מעליו לצורך הנהיגה בנגמ”ש.
מכיוון שכל הזמן הייתי בתוך הכלי לא ידעתי לאן הגענו, לאיזה כיוון נסע הכלי לאחר הפגיעה והיכן הצפון. בקשתי אות כיוון לציון דרך, אך לא יכולתי לקבל פן יגלו את מיקום חברי בשטח.
דני המ”מ ביקשני להסתכל על הירח ולנסוע ימינה. זו הייתה טעות,הירח היה בצד דרום ולכן אני נסעתי מערבה לכיוון ההפוך.
הנגמ”ש נסע ונסע עלה על גבעה, ירד, ושוב עלה על גבעה גבוהה מאוד, כשהגעתי לראש הגבעה והתחלתי לרדת, ראיתי להפתעתי את תעלת המים: הבנתי כי נסעתי הפוך והגעתי לתעלה (תעלת סואץ).
ירדתי עם הנגמ”ש מן הסוללה, ובמשך כל הזמן שנהגתי הייתי שפוף על חיים אלון הנהג, כשראשי בחוץ בפתח הנהג ומיקרופון מכשיר הקשר לידי. נעצרתי פעמיים במטרה לחלץ את חיים ממקומו ולהניחו מאחור כדי שישכב, ולי יהיה יותר נוח לנהוג, אך לא יכולתי לחלצו.

בזמן הנסיעה עליתי על מארב חי”ר מצרי, ראיתים שפופים על הקרקע בעשרות, דרסתי רבים מהם, הכנסתי את ראשי ונתתי לנגמ”ש לרוץ כ- 200 מ’. ושוב הרמתי את ראשי. בזמן זה הרגשתי בום בכלי מאחור. יותר מאוחר התברר לי כי ירו עלי אר.פי.ג’י מאחור, אך נשארו בכלי שני חורים ולא נגרם נזק.
משום מה לא זיהיתי את הגעתי לכביש התעלה, התברברתי בשטח, נכנסתי לבור במהירות גבוהה ונשברה לי שן ממכה בלסת, גם הפריסקופים נשברו. הגעתי לגדר תיל ונכנסתי, אך נזכרתי מיד ששטחי מיקוש הינם מגודרים, ולכן חזרתי על עקבותיי ואז הגעתי לכביש התעלה – ציר “לכסיקון” במפת הקוד.

עברו כשעה או שעתיים מאז שנפגענו. ואני על כביש התעלה. המצרים היו ממזרח לי, זאת אומרת הייתי בתוך שטח בשליטת כוחות מצריים.
רציתי להגיע לכביש המתלה כדי לפנות מזרחה לכוחותינו, נסעתי דרומה אך כנראה שכבר הייתי דרומית לו, ולכן התקרבתי לאזור מוצב המזח.  באזור מוצב המזח התנהל דו קרב ארטילרי ולא רציתי להיכנס לתוכו. דוממתי את המנוע כדי שלא ישמעו אותי המצרים בסביבה. ביקשתי חילוץ בקשר. ציינתי שאני על כביש התעלה אך לא ידעתי היכן בדיוק. יונתן גבע המש”ק שהיה בסביבה הציע להיכנס לשטח לחפש אותי, אך לא קיבל אישור.

הנגמ”ש לא הניע יותר. הבטתי על תמ”ק העוזי שלי במחשבה לקחת אותו ולחבור רגלית לכוחותינו. ויתרתי על הרעיון, לא רציתי להשאיר את אלון שהיה פצוע קשה ואת שלושת ההרוגים לבד בשטח. החלטתי שאני מחכה לחילוץ או נופל בשבי מה שיגיע ראשון. מרוב לחץ כנראה שאיבדתי את הכרתי או עשתונותיי, וראיתי את כל חיי עוברים מולי כסרט. משפחה, חברים, שכנים, ואנשים שבחיים לא זכרתי, אינני יודע כמה זמן הייתי במצב זה.
בקשר התקבל האישור לחלץ אותי, המ”מ דני גונן יצא עם שני נגמ”שים לכיוון כביש התעלה.ניסיתי לזהות את מקומי ע”י ירי באוויר מהמקלעים, אך אף מקלע לא עבד.

דני הגיע לכביש התעלה ופנה צפונה מכיוון ששם הייתי אמור להימצא. מאחר ולא מצאני שם הוא פנה דרומה. שמעתי רעש נגמ”שים נוסעים. דווחתי לדני שהוא בכיוון אלי. אבן נגולה מעל ליבי, הבנתי שחברי מחלצים אותי.

העברנו את ההרוגים לנגמ”ש הראשון, ורתמנו את הנגמ”ש הפגוע עם חיים אלון בתוכו וחברנו תחת אש אל כוחותינו שבמעבר המתלה. את חיים אלון [לדף לחלל נא הקש כאן] הצליחו להוציא בתאג”ד, אך הוא נפטר מאוחר יותר בדרכו לבית החולים ברפידים.
אותי פינו למחרת לרפידים ומשם לבי”ח איכילוב. נשארתי בחיים והקמתי משפחה ולזכר הנופלים יזמתי הקמת אתר הנצחה שביער המגינים שם אנו נפגשים מדי שנה בשנה “זוכרים ונזכרים”.

אנדרטה פלסר 67

אתר הנצחה של פלס”ר 67 ביער המגינים

חזי דר התראיין לכתבה “האחד ששרד” [לצפייה בכתבה נא הקש כאן]