שבצ”ק פלוגת טנקים י’/79 (“יוק”) במלחמת יום הכיפורים
חייה של פלוגת טנקי הפאטון י’ (“יוק”) בגדוד 79 עליה פיקדתי במלחמת יום הכיפורים היו קצרי ימים. הולדתה בליל ה-8 באוקטובר, וסופה בליל ה-15 באוקטובר 1973. הפלוגה הוקמה בחטף. היה זה בלילה השלישי למלחמה, בו גיששתי את דרכי בעלטה עם שלושה טנקים בתנועה לילית איטית ומדודה מטסה לגבעות “חמדיה”. קשר רדיו וכמה נצנוצי פנסים הולידו מפגש חטוף עם עמרם מצנע. חילופי דברים קצרים. מצנע שאל אם אסכים להיות מ”פ. הסכמתי. סוכם שיועברו לפיקודי עוד 4 טנקים נוספים ואקרא “יוק” ברשת הקשר. הפלוגה תמנה שבעה טנקים. יהיו בה שתי מחלקות. לכל מחלקה שלושה טנקים. כך נוצר השבוץ הקרבי המצורף לרשימה זו. הוא התגלגל לידינו שוב 40 שנים אחר כך, בקייץ 2013, בשעה שעסקנו, קבוצה קטנה של לוחמי הפלוגה בכתיבת קורותיה.
בראשיתה הפלוגה מנתה הפלוגה 28 לוחמים. רבים מאנשי הצוות היו חניכי קורס קצינים וקורס מפקדי טנקים. אחרים היו אנשי צוות ומט”קים ותיקים. רובנו נשאנו עמנו את צלקות היומיים הראשונים למלחמה, בהם לחמנו במסגרת יחידות אחרות. שבעה ימים בלבד לחמה הפלוגה באופן עצמאי. כל טנקי הפלוגה נפגעו, ושישה מתוכם הושמדו כליל. הפלוגה איבדה חמישה-עשר לוחמים ומפקדים, יותר ממחצית הכוח. רוב השורדים נפצעו. שבעה מלוחמי הפלוגה קיבלו עיטורי גבורה על לחימתם.
תיעוד מפורט ביותר של לחימת הפלוגה וחלקה בלחימת גדוד 79 וחטיבה 14 אותו הכנו לאחרונה, נתן למצוא באתר גדוד 79 ובאתר חטיבה 14. מתוך קורותיה האינטסיביים שלושה קרבות מסמנים בעיני את מה ומי הייתה פלוגתנו. הראשון התרחש ב-14 באוקטובר. כוחות מצריים גדולים מבצעים התקפת נגד לכיוון גבעות “חמדיה” בהן תפסנו עמדות זה כמה ימים. לאחר ניהול אש מעמדות אלו אני מקבל הוראה ממצנע לגלוש מערבה ולתגבר את גדוד הסיור 87 שלחם בשורות החטיבה, באגפו המזרחי. הפלוגה תוקפת מדרום לצפון. אנו נתקלים בלוחמי חי”ר מצריים רבים, ברכב משורין ובטילי סאגר. הלחימה אינטנסיבית. שלושה מהטנקים שלנו, הטנק של יוני זילברגר ז”ל, הטנק של צבי פירון, והטנק של יהודה שרם נפגעים. הרוגים ופצועים ראשונים לפלוגה שרק החלה לפעול שישה ימים קודם. קשה. חורקים שיניים וממשיכים. האירוע השני מתרחש בליל המחרת, ב-15 באוקטובר. חטיבה 14 יוצאת למבצע “אבירי לב” שבמרכזו המשימה ליצור ראש גשר על תעלת סואץ, לאבטחו, ולהשמיד כוחות אויב רבים באיזור החווה הסינית. היה זה אחד מקרבות השיריון המרים בהיסטוריה הצבאית, עם ירי בטווחים קצרים, טנקים נפגעים ממוקשים, ומאש טנקי אויב. מתוך ששת הטנקים של הפלוגה נותרו בסוף הלילה רק שניים. רבים הטנקים הנפגעים, הטנק שלי, הטנק של אבנר אורן, טנק הצוערים ז”ל, הטנק של דגי מור ז”ל והטנק של יצחק שאקי ז”ל (במסגרת גדוד 184). רבים מאוד נפצעים ונהרגים. חלקם יהיו נעדרים חודשים רבים עד שיוכרז מותם. בסוף הלילה עת נותרו רק שישה טנקים בכל הגדוד, פלוגתינו חדלה להיות גוף עצמאי. האירוע השלישי מתרחש שלושה ימים אחר כך, בשמונה עשר לאוקטובר, בקרב המיועד להרחבת ראש הגשר צפונה.שני הטנקים שנותרו מהפלוגה, הטנק שלי והטנק של אורי רוזנשיין מסופחים לפלוגה של רמי מתן. שני הטנקים נפגעים אחד אחרי השני. בצוות שלי הרוג, וארבעה פצועים. אורי נפצע קשה גם הוא. כך נסתיימו קורותיה הקצרים של הפלוגה.
בארבעים השנים האחרונות חשבתי רבות על מה שעבר על פלוגה י’. אני סבור שהמכנה המשותף לקורותינו הוא שלא ויתרנו לרגע. מעולם לא ויתרנו. היינו שם כל הזמן, בעמדות על גבעות “חמדיה” מנהלים אש מטווחים רחוקים. בהסתערות על כוחות מצריים בטווחים קצרים באיזור “טלויזיה”. בקרבות פנים אל פנים ב”חווה הסינית”. גם כשנראה היה שזהו זה, שזה נגמר, המשכנו. המשכנו לחלץ נפגעים מטנקים פגועים, המשכנו לזווד טנקים מחדש, החלפנו טנקים פגועים. המשכנו להצטוות מחדש. המשכנו, והמשכנו כל עוד שיכולים היינו. אלו מאיתנו ששרדו את תופת אוקטובר 1973 המשיכו בדרך כלל הלאה, ללימודים גבוהים, למשפחה, ולתפקידים בכירים בצבא ובאזרחות. רבים, רבים מדי לא זכו לכך. אנו שיצאנו מן התופת חיים נושאים עמנו לעד את קורות אוקטובר 1973, את זכרונותינו שלנו ואת זכרם של חמש עשרה חברינו המתים. לנצח נזכור. ולא נשכח.
יובל נריה, מ”פ “יוק”, מלחמת יום הכיפורים.
6 בדצמבר, 2013.
כתיבת תגובה