סיפור המלחמה של סמ”ר דני קריאף – מ”מ טנקים בפלוגת “אהבה”
פתיח
מלחמת יום הכיפורים, שבה לחמתי במסגרת פלוגה א’ (“אהבה”) 407/14/600 הייתה מבחינתי השלמת מספר מעגלים.
הראשון, בעצם העובדה שעובד מעוז הסמ”פ שלי ולאחר מכן המ”פ של פלוגה ג’ בגדוד 79 במלחמת ששת הימים, שהחליף את בנצי כרמלי שנפצע בפאתי בני – סוהילה היה במלחמה מפקד הגדוד שלי, בנצי נהרג כמג”ד סיור 87 באוגדה 143 שהוכפף לחטיבה 14 ב- 8.10.1973.
השני, החיבור לחטיבה 14 ולגדודים 79 ו-184 שבמסגרתו לחמתי ברוב מלחמת ההתשה בחזית התעלה, אותה חזית ואותם מקומות שבהם לחמתי במלחמת יום הכיפורים.
השלישי, החיבור עם יאיר ליטביץ, מהגדודים 87 ו- 79 בחטיבה 14, שבמלחמת ששת הימים נלחמנו שכם אל שכם בקרב על שייך זואיד והג’יראדי, אני כנהג טנק צעיר בגדוד 79 והוא כמט”ק מילואימניק צעיר בחטיבה 401 היחידה שהייתה מצוידת באותה מלחמה בטנקי פטון M48A. הטנקים עם תותח 105 מ”מ ומנוע דיזל היחידים, מסוג זה, במלחמת ששת הימים. אותם טנקים שנטלו במרב נטל הלחימה בחזית התעלה במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים ואשר נפגשנו שוב שש שנים מאוחר יותר בעת שהשתפנו שכם אל שכם בקרב הצליחה “אבירי הלב” ובהשמדת חטיבה 25 המצרית ב-17.10.1973
מעטים הלוחמים שבפרק זמן של כ- 6 שנים, נלחמו באותה גזרה נגד אותו אויב, לוחמים עם ניסיון קרבי ללא תקדים שהכירו את גזרת התעלה כאת כף ידם, אז ברור שאין תחליף במלחמה למזל, אבל השילוב שלו עם הכרת השטח וניסיון קרבי מהווים שילוב מנצח.
ערב יום הכיפורים
יום שישי, 5.10.1973, ערב יום כיפור, בשעה 12:00, אחי ברנד לוחם בסיירת “שקד” שיצא לחופשת שחרור, מוזעק מהבית משום שמוכרזת כוננות..
למרות שכמי שניחן בחושים “לא רעים”, לא היה לי מושג על מה שקורה בצבא והייתי משוכנע שמדובר בעוד כוננות שגרתית..
יום הכיפורים – גיוס חרום
יום כיפור, 6.10.1973, בשעה 14:10 נשמעות הסירנות, נשמע לי הזוי ולא ברור? אני ממשיך בשגרת החג ולא מצליח להבין את גודל “הברוך” עד שמגיע אלי לביתי מודיע עם צו חירום.. [לעיון בצו הקריאה המקורי הקש כאן]
נוהל הגיוס באותם זמנים היה מסורבל מאד, האוטובוס שאסף אותי בכניסה למושב משמרת “הסתובב” בכל רחבי השרון ולכן הגענו לימ”ח (מחסני החירום) בשדה תימן, שליד באר שבע, לאחר חצות, כשבדרך אנחנו מאיצים בנהג האוטובוס שיסע מהר יותר משום ש”חששנו” שנאחר ונפספס את המלחמה…….
אווירת השאננות התפוגגה בעת שהגענו לימ”ח – מהומת אלוהים, ברדק שקשה לתאר במילים, קציני האוגדה מתרוצצים בין סככות הטנקים ומאיצים במי שהגיע לקחת את מה שיש ולצאת לחזית משום “ששוחטים” את חטיבה 14, אך המצב לא היה פשוט, לא הייתה תחמושת, לא דלק, האפסנאים עדיין בטוחים שמדובר בשגרה ומתעקשים לספק זיווד עם חתימות, לוקח להם זמן קצר להבין שמדובר במלחמה, המחסנים נפרצים כל אחד לוקח את מה שבא לו הכוחניים יותר והפחות ממושמעים דואגים לעצמם, לפעמים עם פריטי זיווד כפולים, “הלפלפים” מסתפקים במה שנשאר…
באותה תקופה הייתי משובץ כמט”ק (מפקד טנק) בפלוגה א’ בגדוד 407. כשהגענו לסככת הטנקים שלנו מתברר שהיא ריקה, אין בה טנקים…
רק לאחר בירור שארך זמן רב, מתברר שהטנקים של הפלוגה נמצאים בסדנא במחנה נתן בטיפול 50.
יתרה מכך, מתברר כי המ”פ שלנו שמואל אבי שאול הי”ד, שנהרג מאוחר יותר ברמת הגולן כמ”פ טנקים, נמצא בחו”ל כמאבטח שב”כ. המ”מ שלי בארי מרט הי”ד גם הוא נמצא בחו”ל כמאבטח, מארט נהרג ביום ה 17.10.1973 במסגרת גדוד 100/16, בעת ניסיון החילוץ הכושל של צנחני גדוד 890 ב”טרטור” 43.
אנחנו מגיעים לסדנא ועינינו חושכות, הטנקים מפוזרים בכל המשטח, כל המנועים בחוץ. אין מ”פ אין מפקדי מחלקות, משום שמנחם בלומברג מ”מ 1 שובץ לפלוגה ג’ “גלון” של גבי ורדי ויוסי כהן הי”ד, שנהרג בבוקר ה- 16.10 בצומת “טרטור”-“לכסיקון” (בעת שלחם כאיש צוות חמישי בטנק של המ”פ המחליף שקבלנו אהוד גרוס) גר בקיבוץ פרוד והאוטובוס של הצפוניים טרם הגיע.
מצבנו היה הרבה יותר גרוע משאר הכוחות, משום שמעבר למה שתואר, היינו ללא זיווד, תחמושת ודלק ולקח זמן רב עד שהציוד הגיע מהימ”ח (מחסני חירום) בשדה תימן. למזלנו, ביוזמת אנשי החימוש שעבדו בקצב מטורף הוכנסו המנועים לטנקים עוד לפני שטופלו. התחמושת, הדלק והזיווד הגיעו משדה תימן טיפין טיפין.
באותו שלב גם גילנו לחרדתנו שמקלעי המקביל המקוריים של הטנקים, מדגם M73, שתפקדו באופן יוצא מהכלל באימון ההקמה ובאימונים שלאחר מכן, הוסרו מהטנקים עקב תקלה והיות ומקלע ה-0.5 מסוג M85, שהיה ממוקם בצריחון המפקד הענק של הטנק, היה מקלע מאד מסובך להפעלה והיה צריך להיות קוסם על מנת להפעיל אותו, כך שלמעשה נשלחנו למלחמה ללא מקלעים – משול למתאגרף שנשלח לזירה עם עיניים קשורות….
בשלב יותר מוקדם מגיע רס”ן שמציג את עצמו כאהוד גרוס והוא מודיע לנו שהוא מונה למפקד הפלוגה.
אנשי הצוות הצפוניים מגיעים סוף סוף ואז מתחילה בעיית שיבוץ, לא היה כמעט אף צוות שהיה צוות מקורי, היות ומ”מ 2 בארי מרט שהייתי סמל המחלקה שלו כפי שכתבתי לעיל היה בחו”ל, אהוד התייעץ עם עובד מעוז המג”ד שהיה בשדה תימן עובד שהיה המ”פ שלי במלחמת ששת הימים במסגרת גדוד 79 וביקש לשלוח לו קצין מחליף ואז עובד אמר לאהוד “עזוב אותך מקצינים” תמנה את דני למ”מ יש לו ניסיון רב כמ”מ במלחמת ההתשה והוא מכיר את הגזרה כאת כף ידו, כך הפכתי לאחד ממפקדי המחלקה היחידים שהיה חוגר ולא קצין.
יום ראשון – 6.10 – הירידה לסיני
היות ומשמעת השריון שהטמיעו בנו גורודיש ופדל’ה הייתה מושרשת בנו, עבדנו לפי הספר… חימשנו את הטנקים לפי פק”ל ספר הכיס, עד שהבנו ,לאור הידיעות והשמועות שהתחילו להגיע מהחזית שאכן מדובר במלחמה ואז הכנסנו את מה שיש וביום ראשון בשעה 12:30 התחלנו לנוע לחזית על זחלים בציר קציעות – ניצנה – אבו עגילה ועד לטסה.
בכל הדרך ראינו עשרות כלי רק”מ – טנקים ותותחים ישנים שנתקעו מכיוון שלא עמדו בתלאות הדרך.
למזלנו, באם ניתן להגדיר זאת מזל, היינו כאמור לעיל מצוידים בטנקים חדישים שלא נתגלו בהם כמעט תקלות פרט לבעיית מצברים חריפה שהתגלתה בכל טנקי ה- M60.
בעת התנועה לתעלה, חלפו מעלינו בגובה די נמוך, רביעיות של מטוסי סקייהוק ופנטום שנופפו לנו בכנפיהם לשלום, אבל גודל “הברוך” התגלה לנו כי מכל רביעייה חזר מטוס אחד או שניים כשחלקם “מעלים עשן” ומנסים להגיע ולנחות “בשארית כוחותיהם” בבסיס חיל האוויר ברפידים.
הגענו למחנה טסה, מחנה הקבע שלי ממלחמת ההתשה, קרוב לשעה אחת אחר חצות ב-8.10.
8 – 12 באוקטובר – בעמדות תחת הפגזות ארטילריות
מכיוון שכל הטנקים נותרו ללא טיפת דלק, הגיעו מכליות דלק, אך עקב חוסר בפנסים שנשארו בשדה תימן במהומה שהייתה שם, נאלצנו לתדלק בחושך מוחלט, שני הפנסים היחידים שהיו בנמצא היו בידי המח”ט טוביה רביב ואחיו שהיה קצין תחזוקה, כמדומני, מיותר לציין שחלק גדול מהסולר נזל לכל עבר ולתובת המנוע…
חוסר הוודאות באותה עת היה מוחלט, אף אחד לא ידע מי נגד מי .. התארגנו לשנת לילה חפוזה ובבוקר נשלחנו לאזור “כישוף”.
למרות הניסיון הרב ממלחמת ההתשה במה שקשור להתקפות ארטילריה, הרי שמה שעברנו בימי הבלימה היה כאין וכאפס לעומת המתקפה הארטילרית שחווינו מבוקר יום שני 8.10 ועד ליום שישי 12.10.
למען האמת, באותם ימים, הלחימה הייתה סטטית, לא ראינו שום טנק או חייל אויב אלא היינו עסוקים בהישרדות מהתקפות הארטילריה ובירי סתמי ולא אפקטיבי.
ביום שישי 12.10, לקראת השעה 10:00, הוחלפנו ע”י טנקי צנטוריון שאני מעריך שהיו שייכים לאוגדה 162 ונענו להתארגנות לציר הרוחב “מבדיל” ליד טסה.
זו הייתה ההזדמנות הראשונה להתקלח, לאכול אוכל טרי ולהחליף בגדים ואנשי החימוש שהגיעו אילתרו לנו מקלעי 0.3, הן מקלעים מקבילים שהוארכו בצינור “צול” (25.4 מ”מ) על מנת להתגבר על אורך צריח הטנק, ובמקביל ריתכו כנות והרכיבו מקלעי מפקד.
ביום שישי בערב כונס כל הגדוד ומ”פ ב’ גדעון גלעדי הי”ד עשה לנו “הצגת תכלית”, החזיק בידו צנצנת ובתוכה נחש צפע ארסי והסביר לנו שהשטח שורץ בנחשים ולכן השינה מותרת או בתוך הטנק או על הסיפון.
12 – 14 באוקטובר – התארגנות בציר “מבדיל” ותנועה לכיוון המיתלה
יום שישי ושבת עברו עלינו בהתארגנות וביום ראשון קבלנו פקודת תנועה לכיוון המיתלה, פקודה זאת שהתבררה בדיעבד כמיותרת משום שחוץ מאשר לשחוק את הטנקים ואת אנשי הצוות לא הייתה בה כל תועלת.
15 באוקטובר – מבצע “אבירי לב”
ביום שני בבוקר חזרנו “מהטיול השנתי” בדרום על ציר “מבדיל” ולקראת הצהריים התבשרנו על כך שאנחנו אמורים לצלוח את התעלה, בדרך מטסה נענו על ציר “עכביש” וראינו את סוללת תותחי ה-175 מ”מ ב”עכביש” 58 שהושמדה כולה בהפצצת מטוסי האנטר עיראקיים, מחזה קשה מנשוא.
כל ציר “עכביש” היה פקוק לחלוטין, עם מאות משאיות מגויסות של כל החברות האזרחיות, עשרות משאיות סיקס (6X6) עמוסות בתחמושת ומה לעשות, נהגים הם נהגים, גם בשגרה וגם במלחמה, שום דבר לא מזיז להם הם מגלים חוסר משמעת, מסרבים לפנות את הדרך כמו שנאמר נהג זה לא מקצוע זה אופי..
לקראת השעה 15:30, אהוד אוסף אותנו לקבוצת פקודות, מספר לנו שעובד נאלץ בפקודה לשוב לביתו לאחר שאחיו הלל טנקיסט בחטיבה 421 נהרג בקרב על “חמוטל” וגיסו גיורא (האן) עוז מ”פ ז’ (“זימזום”) מגדוד 409 נעדר וכנראה נפל בשבי, ידיעה שלא הוסיפה למורל.
לאחר קבוצת פקודות קצרה, שבה פירט אהוד את תפקידנו – תנועה ממקום הכינוס ב”כספי” 56 (“כביש החת”מ”) בציר החולות דרומית ל”עכביש” עליה על ציר “לכסיקון” וטיהור ציר “עכביש” ממערב למזרח עד למפגש עם חטיבות 421 ו-55 כשהוא מדגיש שפלוגה ב’ (“בסין”) מהגדוד שלנו אמורה לטהר את ציר “טרטור” ממערב למזרח ושנשתדל “לירות נמוך” על מנת למנוע דו”צים (ירי דו-צדדי של כוחותינו זה על זה). אנו מסיימים את המשימה ונעים לטסה לארוחת ערב……
לקראת השעה 17:00 אנו מגיעים למקום הכינוס החטיבתי והלב מתרחב.
כוח עצום ממלא את כל הגיא בשדרות מסע, הגדודים 87 גדוד הסיור האוגדתי, גדוד 79 (גדוד האם שלי במלחמת ששת הימים), גדוד 184 (הגדוד בו שירתי את מרבית שירותי הסדיר), סיירת “שקד” (יחידה 424), כוח “שמוליק” וכוח שונארי. וכמובן גדוד 407.
בדרך למקום הכינוס אנו מזהים כמות אדירה של סוללות תותחים ומרגמות שמתפרסות בשטח כשאליהם מתלוות עשרות משאיות תחמושת.
לאחר תשעה ימי תסכול נוראיים, המחזה הבלתי נשכח של הכוח העצום ממלא אותי אדרנלין, אני פוגש רבים מחבריי ששירתו איתי במלחמת ההתשה, אנחנו בטוחים שאנחנו הולכים לקרוע למצרים את הצורה…..
בטבלת הכוחות והמשימות הכוללת של מבצע “אבירי הלב” שלא הייתה ידועה לי באותה עת, מתוקף היותי “חפ”ש” (חייל פשוט), גדוד סיור 87 היה אמור להוביל את השיירה החטיבתית שהייתה בסדר כוח כמעט של אוגדה, לנוע על ציר החולות, להגיע ל”לכסיקון” לשבור מערבה בציר “נחלה” עד למקום הצליחה המיועד ב”מצמד” (דאר סואר), מעוז שהיה מוכר לי ממלחמת ההתשה שבו בצעתי תעסוקה מבצעית אחת, לאחר מכן בשדרת המסע, הגדוד השני, גדוד 79 בפיקוד מצנע היה אמור לפרוץ על “לכסיקון” לכיוון צפון ולחסל אויב בגזרת ציר “שיק”, בפועל הגדוד נע צפונה יותר והגיע עד ציר “אושה”.
הגדוד השלישי בפיקוד אברהם אלמוג היה אמור לנוע אחרי 79 ולטהר את מתחם “אמיר” מה שמכונה בסלנג “החווה הסינית”.
המשימה הקשה ביותר הוטלה על הגדוד שלנו גדוד 407, גבי ורדי מ”פ ג’ סופח לכוח “שקד” בפיקוד ספקטור על מנת לטהר את ציר נחלה, פלוגה ב’ בפיקוד גדעון גלעדי שבסדר התנועה נעה אחרי גדוד 184 הייתה אמורה לטהר את ציר “טרטור”, על מנת לאפשר את הובלת גשר הגלילים ואילו פלוגה א’ שנעה אחרי פלוגה ב’ הייתה אמורה לטהר את ציר “עכביש”.
ליל ה- 15 – 16 באוקטובר – מבצע “אבירי לב”
תוך כדי תנועה בציר החולות “נפל” הטנק של מ”פ ב’ גדעון גלעדי לתעלת השקיה וחסם את הציר מה שעיכב מאד את התנועה, גדעון עבר לפקד על הפלוגה מהטנק של משה ינאי שנשאר עם הטנק של גדעון.
כשהגעתי לטנק של גדעון, ינאי נתן לי את המשקפת 50X7 של גדעון אשר אותה שמרתי מכל משמר במשך שנים רבות והחזרתי אותה באחד “מהמבצעים” להשבת ציוד צבאי…
בניגוד לפלוגה ב’ אשר יחד עם מ”מ המג”ד שעייה בייטל התקשתה למצוא את הפניה לציר “טרטור” שהוא כידוע דרך עפר, אהוד לא התקשה לאתר את הפניה לציר “עכביש” שהיה כביש סלול משום שבפניה מלכסיקון עדיין עמד שלט בעברית שסימן את מיקומו.
תוך כדי תנועה נפגע הטנק של הסמ”פ אלי הררי בהינע הסופי ע”י טנק אחר ונאלצנו לגרור אותו לטסה, הרס”פ של הפלוגה מאיר מלכה, ששירת גם הוא במלחמת ההתשה בגדוד 184 כרס”ג היחידי בצה”ל בשירות סדיר, שקיבל הבטחה מהמ”פ הקודם שמואל אבי שאול בתמורה להסכמתו להיות רס”פ, שבמידה ופורצת מלחמה הוא עולה לפקד על טנק, עלה על מוקש ואהוד שלח את טנק 2ב’ אריה פקר לחלץ את אנשי הצוות לטסה, גם מ”מ 3 עצמון קונפורטי נפגע מרסיס בעין וטנק אחר נשלח לפנות את הצוות מזרחה כך שבפועל נותרנו ארבעה טנקים: אהוד המ”פ, אלי הררי סמ”פ, יוסי כהן מ”מ 1 ועבדכם הנאמן מ”מ 2..
ניתן לומר מבחינתי בשיא האובייקטיביות, שקרב ממשי לא היה, היו הפגזות ארטילריות לא מדויקות, מלבד פגז ארטילריה שנפל בסמוך לטנק שלי ורסיסי החול הבוערים פגעו בעיניי, אך טיפול מסור של הצוות תוך כדי תנועה שהגישו לי תחבושת קרב ספוגה במים, החזירו לי את הראייה שאבדה למספר דקות.
כשהגענו סמוך לנקודת הריכוז של חטיבות 421 ו-55 אהוד יצר קשר עם 421 ברשת חירום חש”ן – “מוסקיטו” והודיע להם שאנחנו מגיעים אליהם ושאף אחד לא יתפתה לירות בנו.
הייתי משוכנע שבכך הסתיימה משימתנו ונשמתי לרווחה, אך אנו מקבלים פקודה לעשות אחורה פנה על “עכביש” ולהוביל את כל שיירת הצליחה.
דיכאון גמור, היינו בטוחים שמבחינתו לאחר שהשלמנו את המשימה בהצלחה נגמר בשלב זה תפקידנו.
אנו מובילים את שיירת הצליחה לצומת “לכסיקון” – “לקקן” ומתמקמים בצומת, אהוד מבקש ממני לעמוד על ציר “לכסיקון” כ- 30 מטר דרומית לצומת עם הפנים דרומה, אבטחה…. מול כל ארמיה שלוש שלמזלנו לא פעלה באותו לילה בגזרה.
דוממנו מנועים והיינו קשובים לרשת החטיבתית “מקדח”, שמענו את כל “הסמטוכה” בקשר וידנו קצרה מלהושיע, אהוד התקשר מידי חצי שעה לאמנון ואומר לו שיש לו ארבעה טנקים ומתחנן להישלח לצומת המוות “טרטור” – “לכסיקון” להציל את מה שנשאר.
לפני אשמורת ראשונה עובר לידינו החפ”ק של מפקד האוגדה אריק שרון חבוש מצחו בתחבושת לבנה והוא מודיע לאמנון שהוא רואה כוח של טנקים בצומת והוא מציע לשלוח אותו לסייע בצומת המוות.
אמנון מורה לסמח”ט אמנון אריאלי שהיה המג”ד של גדוד 407 באימון ההקמה ליצור כוח של חמישה טנקים ולנוע ל”טרטור” – “לכסיקון”.
איתן שהיה באותה עת באזור “לכסיקון” 263 מתעכב משום מה יתר על המידה, למרות שמדובר במרחק אפסי, מגיע לצומת מודיע לאהוד שיש לו בעיות קשר מה שהתברר בדיעבד כלא נכון, מבקש את הטנק שלו ואהוד מצתוות לטנק של מ”מ 1 יוסי כהן באותה עת היו בטנק חמישה אנשי צוות מה שהקשה מאד על התפקוד.
אנו מתחילים לנוע לכיוון צפון על “לכסיקון”, איתן מוביל, אחריו אהוד, אנוכי ואלי הררי במאסף וכשאנו מגיעים לצומת “נחלה” – “לכסיקון” ורואים את הזחל”מ של השקד עם כל החיילים הצעירים שהיו בו נשרפים למוות.
כ 500 מאות מטרים לפני שאנחנו מגיעים לצומת “טרטור” – “לכסיקון” נעצר הסמח”ט מורה לנו בתנועות ידיים להמשיך בתנועה, עושה אחורה פנה, חוטף פגז בדלתות המנוע ונעלם.
בשלב הזה נשארנו שלושה טנקים, אהוד מוביל את הכוח, אני השני בטור ואלי הררי במאסף, כמה מאות מטרים לפני הצומת אנו מזהים טנקים רבים פגועים כולם מדגם M48A3 שבדיעבד התברר שהם היו מגדוד 184, הטנקיסטים ליד הטנקים מנופפים לנו בידיים במה שנראה כהצילו או לחילופין אל תעיזו להמשיך יש מארב בצומת, אנחנו לא שועים לאזהרות וכשאנחנו מתקרבים לצומת אנו מזהים ריכוז גדול של טנקים שרופים הן M48 של 184 והן M60, שאני מניח שהיו של פלוגה ב’ שלנו ושל גדוד סיור 87. גם כאן מנופפים לנו בידיים, אך אנחנו ממשיכים לנוע לכיוון הצומת ואז אהוד חוטף פגיעה ישירה, יוסי כהן נהרג מיידית אהוד נותן פקודת נטישה, באותה שנייה כשהבנתי שנקלענו למארב שברתי ימינה וחיסלתי בירי מהיר שלושה טנקי אויב שהיו בצומת שאחד מהם כנראה פגע בטנק של אהוד, לאחר מכן נסעתי במהירות מטורפת ברוורס, נתקעתי באחד מעמודי החשמל שהיו עשויים מעץ שכמעט וערף את ראשי, תפסתי עמדה מאחורי אחת מתעלות ההשקיה והתחלתי להעלות על הטנק טנקיסטים וחיילי חי”ר שאותם זיהיתי לפי הנעליים האדומות חלקם פצועים על מנת לחלץ אותם לתאג”ד של 407 בפיקוד ד”ר קלמן גויטין הרופא הגדודי של 407, באזור מעוז “לקקן”.
ואז נתקלתי בסיטואציה, שגם כיום 36 שנה לאחור איני מצליח להבין את פישרה, צנחן צעיר כנראה מ”שקד”, כמעט קטוע רגל כל המכנסיים שלו ספוגות בדם, אני יחד עם הטען קשר שלי שלמה קופרברג מנסים לשכנע אותו שנפנה אותו, אך למרות פציעתו הקשה הוא בוכה בכי תמרורים מסרב להתפנות ואומר לנו שהוא נשאר עם החברים שלו, כל ניסיונותיי בכל האמצעים האפשריים לפתור את התעלומה או את גורלו של אותו חייל עלו בתוהו.
בשלב הזה כשאני עמוס בעשרות לוחמים אני נע דרומה, הייתי משוכנע שאהוד נהרג, מה עוד שראיתי שהצריח שלו עף התהפך והתיישב על התובה ממש קטע מ”פיספוסים”…
כשהגענו סמוך ל”לקקן”, אני רואה לפתע מבעד לערפל הכבד שהיה באותה עת, את אהוד מוביל שיירה רגלית של “פליטים” שסוחבים אלונקה עם פצוע ואת הטנקים של גבי ורדי שבנס והרבה מזל לא חיסלו אותנו.
16 – 17 באוקטובר – התארגנות ואבטחה באזור ציר “שיק”
לאחר שנרגענו מאירועי הלילה האיום בחיי, אהוד ארגן לעצמו טנק ואמנון שלח אותנו לאזור ציר “שיק” באבטחה לכיוון צפון.
בליל ה-16-17 היינו בחניון לילה באזור “שיק”, כשפלוגת החרמ”ש של הגדוד שלא השתתפה בלחימה משום שהזחלמי”ם שלהם נמסרו לצנחני גדוד 582 שהועברו ת”פ החטיבה, הגיעה על מנת לאבטח את החניון וצביקה יוגב (פוקס) הטנק היחידי שנשאר מפלוגה ב’ הצטרף אלינו, כך שבעותו עת מנתה הפלוגה ארבעה טנקים.
17 באוקטובר – השמדת חטיבה 25 המצרית
יום רביעי בוקר ה-17 לחודש אנחנו מנהלים חילופי אש לכיוון צפון עם המצרים שפשוט לא יורים עלינו, במקום אין עמדות, פלטה מישורית עם הרבה שיחים, קשיי תנועה קשים משום שבאותו מקום חנה כל אגד התחזוקה של ארמיה שתיים, אלפי משאיות מכל הסוגים, תותחים נגררים, מעט טנקים, סדנאות, מטבחי שדה, פשוט מחזה סוריאליסטי ולך תחשוב שבערב הצליחה צה”ל עם כל המודיעין “המפואר” שלו ירה אלפי פגזים לגדה המערבית ב”מצמד”, מבלי שהיה שם אפילו כלב, אבל על הריכוז שחנה מציר “שיק” ועד “טליסמן” לא נורה אפילו פגז אחד, מה שהיה אולי משנה את פני הלילה הקודם.
באותה עת, לאחר שעד אז היינו כוח בפיקוד המח”ט אמנון רשף, צורפנו לגדוד 79 מה שהיה מבחינתי סגירת מעגל נוסף עם הגדוד שבו נלחמתי במסגרתו במלחמת ששת הימים.
לקראת השעה 11:00 מבקש אהוד מאמנון לנוע לציר “כספי” על מנת למלא דלק משום שהטנקים היו עם רבע מיכל בקושי, קיבלנו אישור מאמנון לנוע לתדלוק, את מקומנו החליפו טנקי M48A3 לא ידוע לי מאיזה גדוד.
תוך כדי תנועה לאזור “גרפיט”, אנחנו מקבלים שינוי משימה, אמנון מודיע לאהוד שקיימות ידיעות שכוח גדול של טנקים נע לאורך האגם המר מדרום לצפון שנתמקם ב”לכסיקון” 263 מעט דרומית ל”לקקן” ושנבלום את אותו כוח.
כשהגענו לאזור, שטח מישורי לחלוטין, אנו פוגשים עשרות צוערים של בה”ד 1 בפיקוד סמח”ט 14 איתן אריאלי מסתתרים מאחורי סוללת עפר, חמושים במיטב הנשק הצה”לי שהיה קיים אז, עוזים, רובי FN ובזוקות ממלחמת העולם השנייה שעד אז היו אמורים לבלום לכיוון דרום…
כשהצוערים ראו אותנו הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה נופפו לנו בידיים בסימני V האמת שהבנתי למה.
אהוד פרס את הטנקים במרחק של 30 מטר אחד מהשני, הורה לנו לדומם מנועים על מנת שהדלק לא יגמר לנו וארגן תורנות תצפית בין ארבעת המפקדים משום שהיינו “שפוכים” מעייפות.
לקראת השעה 12:20, הבחנו בעשרות נקודות שחורות ואבק רב שמיתמר כשלושה ק”מ מהמקום שבו היינו דהיינו “לכסיקון” 266.
ואז הבנו שהחטיבה 25 מגיעה, פתחנו באש לא יעילה ומשום שהטווח היה גדול מדי ובגלל שהייתה רוח מזרחית חזקה “שהעיפה” את כל הפגזים לאגם, אהוד נתן מייד פקודת חדל ואמר לנו לתת להם להתקרב ….
כשהמרחק התקצר לשני ק”מ והאויב הגיע ל”לכסיקון” 265, פתחנו עליו באש תופת ומיד פגענו בכל החוד של החטיבה, במקביל אהוד ביקש סיוע ארטילרי וכוחותינו שהיו אמורים לירות על המצרים ירו עלינו, הפגזים הגיעו מכיוון צפון מזרח, מיד ניתנה פקודת חדל ולמזלנו כוחותינו פספסו…
מיד לאחר גילוי הכוח אהוד דיווח לאמנון, אמנון שהתקשה להאמין, הודיע לנו שהוא בדרך אלינו.
האויב נע לאורך ציר “לכסיקון” בפריסה, אך בתבנית צפופה, כשהמרחק בין טנק לטנק היה כ-10 מטרים. התנועה הייתה עם מדפים סגורים. בין הטנקים היו גם נגמ”שים בי.טי.ר. ו”טופזים”. עם תחילת הירי שלנו נראו אנשי צוות מצריים שנטשו את הטנקים גם אם לא נפגעו. כמעט ולא היה ירי נגדי של טנקי האויב. הירי היה דליל ורוב פגזי הטנקים היו “ארוכים”. נראה שהירי היה מבוהל ולא יעיל.
החל מהשעה 12:30 ועד סמוך לשעה 13:45 בלמו ארבעת הטנקים של פלוגה א’ לבדם את החטיבה המצרית ואז כשהתחמושת התחילה לאזול משום שהירי שלנו היה פראי נלהב לא מבוקר, הגיע פלוגה ח’ גם היא מגדוד 79 בפיקוד יאיר ליטביץ משרידי גדוד 87 שהחליפו אותנו בעת שנענו ללקקן על מנת לתדלק ולהתחמש וגם אמנון הגיע על מנת לא להחמיץ את החגיגה..
לקראת השעה 15:45 חזרנו לשדה הקרב והמשכנו בחגיגה ובשעה 16:20 עברו מעלינו שתי רביעיות של מיגים בגובה מאד נמוך, למזלנו הם לא ירו עלינו אלא ניסו לפגוע בטנקים של חטיבה 217/162 בפיקוד נתק’ה שבאותה עת היו הכוח ההולם בגבעות שממזרח.
אחד המיגים הופל מאש מהקרקע ע”י כוחות 217, איפה היה חיל האוויר המהולל באותה עת? לאלוהים פתרונים……
לסיכומו של קרב זה שהיה “מחד גיסא” קרב השריון המוצלח ביותר בתולדות צה”ל “ומאידך גיסא” הקרב הקל ביותר משום שלמצרים לא היה שום סיכוי – האגם המר במערב עם הביצות הטובעניות, כוח פלוגה ל’ מגדוד 409 בתעוז “חורבה”, כוח 217 ו-500 מאוגדה 162 וכמובן עשרת הטנקים של 79 יחד עם אמנון בצפון ככוח בולם.
כמי שיש לו ניסיון קרבי ללא תקדים הן ממלחמת ששת הימים הן ממלחמת ההתשה והן ממלחמת יום הכיפורים אני יכול להעיד שהמצרים פשוט לא נלחמו ורק חבל שאוגדה 162 במקום לקחת שלל חטיבה שלמה של טנקי 62T פאר הטנקים המזרחיים של אותה תקופה שרובם ננטשו ע”י הצוותים בחרו להשמידם ללא שום תועלת.
יום ה-18 לחודש עבר עלינו באזור ציר “שיק”, קרב ממשי לא היה שם.
19 באוקטובר – צליחת תעלת סואץ וכיבוש מיתיחם “אורחה”
ביום שישי ה-19.10 הודיעו לנו שאנחנו אמורים לקראת השעה 11:00 לחצות את התעלה על גשר הגלילים ולכבוש בסיוע של צנחני 55 וגדוד סיור ופשיטה 88 את מתחם “אורחה”.
תוך כדי התארגנות לצליחה רמ”ט פיקוד דרום שטס בהליקופטר מעל האזור הודיע לאהוד שהוא מזהה נגמ”ש מוסווה מתחת לעץ שיטה שכנראה מטווח את אזור הצליחה, אהוד “גייס” אותי ונענו לאזור היות והיו שם תעלות השקיה רבות אהוד נשאר לחפות עלי ואני קיצרתי טווח יריתי פגז מעיך שפגע קצר, אך כתוצאה ממנו למפקד הכלי קצין בדרגת רס”ן נקטעה הרגל, הגענו בסמוך לנגמ”ש לקחנו את כל אנשי הצוות בשבי כמובן שהחרמנו להם את כל הקלצ’ים ויוסי אגוזי הנהג נתן לי במתנה את אקדחו של הקצין ברטה מיצרית 9 מ”מ, כשנכנסו לכלי הבחנו שרשת הקשר גועשת ורועשת אבל מה שהפתיע אותנו יותר מכל שכל אנשי הצוות, כנראה כוח מיוחד היו נקיים מצוחצחים ונדף מהם ריח של “אפטר שייב” תעלומה נוספת שלא תיפתר כנראה לעולם.
בעת שהבאתי את השבויים שישבו על הטנק שלי לחניון הדרגים ניסו מספר אנשי מפקדה לעשות להם לינץ’ רק כמה צרורות באוויר מהקלצ’ שנלקח שלל הרגיעו את הרוחות.
מיד לאחר סיום האירוע נערכה קבוצת פקודות עם מג”ד 79 נתן בן ארי שבו השתתפו הן קציני 79 והן קציני 55 וגדוד 88 ומיד לאחר מכן, התחלנו בתנועה לכיוון גשר הגלילים כשבדרכנו לציר “טרטור” מערב ראינו שוב את הזוועה בצומת המוות “טרטור” – “לכסיקון” כולל הרוגים הן שלנו והן של המצרים שעדיין לא פונו.
היות והייתה כנראה טעות של מספר מטרים בחישוב האורך של גשר הגלילים, הרי שהמעבר דרכו היה מעט מפחיד בגלל השיפוע הגדול שהיה הן בגדה המזרחית והן בגדה המערבית.
מיד לאחר שהגענו לגדה המערבית לאזור מטעי המנגו ושדות התירס עקפנו כוח גדול של טנקי צנטוריון כנראה מאוגדה 162 כל הדרך הייתה מלאה, “במיץ” של חיילים מצריים שנטחנו ע”י הטנקים.
לקראת הצהריים הכוח של גדוד 88 נקלע למארב וארבעת הטנקים של הפלוגה פעלו על מנת לחלץ אותו ..באותו קרב חיסלנו כמות אדירה של חיילי קומנדו סודניים ענקים שחורים כפחם, שהסתתרו בשדות התירס בעזרת המקלעים, משום שפרט לחשי”ם לא הייתה לנו תחמושת אחרת, לא חלולים ,לא מעיכים ולא זרחנים, אני זוכר עד היום את אהוד אומר לי 2 כאן “אהבה” מה שחסר לנו להשלים את החגיגה הם כמה פגזי זרחן שיבעירו את כל השדה.
כמו בקרב מול חטיבה 25, גם אותם אנשי קומנדו לפי הערכתי מאות, לא ירו עלינו ולו כדור אחד, הם היו שבורים ומבוהלים, ההערכה שלי שמדובר במאות באה לידי ביטוי יומיים לאחר מכן כשהצחנה הייתה בלתי נסבלת והגיעו טרקטורים שעבדו שעות נוספות על מנת לקבור את אותם אומללים.
מיד בסיום “הקרב” נכנסנו לחניון לילה ואז ניחתה עלינו ההפגזה האיומה ביותר אותה חוויתי בחיי הפגזת קטיושות שנמשכה כשעה, במהלך אותה הפגזה הכנסנו לטנקים כמה שיותר צנחנים על מנת להגן עליהם מההפגזה, למי שלא היה לו מקום נאלץ לשכב מתחת לטנקים, למזלנו הגדול חוץ מכל תאי הזיווד שנקרעו לחלוטין לא נפגע אף לוחם.
אנקדוטה מצחיקה שהייתה יכולה להיות מאד עצובה, הייתה בעת שאחד מאנשי הצוות של אהוד נעלם, כל החיפושים אחריו עלו בתוהו ואז התברר שאותו חייל שראל דוידוביץ סדיר מגדוד 184 בהלם קרב מוחלט שצירפנו אותנו אלינו, אז תוך כדי ההפגזה הנוראית ישן שנת ישרים בסל הצריח כשהוא מכוסה ברשת ההסוואה כמו שנאמר צריך מזל בחיים…..
20 – 22 באוקטובר – הרחבת אזור הלחימה
ביום שבת ה-20 לחודש השלמנו את כיבוש הרמפות המצריות מבלי לנהל כמעט קרב, משום שהמצרים היו מובסים וכאן חזרה התופעה שזכורה לי ממלחמת ששת הימים, הם פשוט השליכו את החגורים הקסדות וכלי הנשק וברחו צפונה.
ביום האחרון של המלחמה היינו בציר “מסכה” שעובר בצמוד לתעלת המים המתוקים ללא שום פעילות, לקראת השעה 17:00, קיבלנו פקודה שבשעה 18:00 נתקוף על הציר לכיוון צפון ונגיע לתחנת סניקה של ביוב שנמצאת בפאתי כפר דרומית לאיסמעיליה.
התחלנו בתנועה שאת הכוח מוביל צביקה יוגב מ”מ 3, אני אחריו, אחרי טנק טג”ש (טנק גישור) בפיקוד קצין סדיר ויקי הלטאי שכני מכפר הס אחריו אהוד ובמאסף אלי הררי ..
תוך כדי תנועה, האלוהים ששוכן במרומים וכנראה אוהב אותנו, גורם לנהג הטנק של צביקה דוב רדליך לנמנם… והטנק נופל לתעלת המים המתוקים, כל ניסיונות החילוץ שנעשו תוך כדי ירי מקלעים ומטולי RPG שנורו אלינו מתוך מטעי המנגו מצפון-מזרח עלו בתוהו ואז קיבלה המחלקה של סגן ישראל דגן חניך שלי בצמ”פ בשנת 1969 שהייתה שייכת לפלוגה ח’ של יאיר ליטביץ, פקודה לעקוף אותנו ובמרחק של עשרות מטרים המתין להם מארב של אנשי קומנדו, למחלקה לא היה שום סיכוי כל הטנקים הושמדו וחלק גדול מאנשי הצוות נהרג, חלקם קבורים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, הפצועים מקרב לוחמי המחלקה חולצו ע”י הצנחנים של גדוד קצ’ה והובאו לתאג”ד שנפרס ליד הטנק שלי.
הפסקת האש נכנסה לתוקף סמוך לשעה 19:00, כל חיילי הקומנדו המצרים אולי כתוצאה מהשמדת המחלקה אולי משמחה שהמלחמה הסתיימה פרצו בשאגות בנוסח הסרטים האינדיאנים בעת שהם קירקפו את שיירות הלבנים..
בכל אותו לילה נשארנו בכוננות על ציר “מסכה” כמובן שאף אחד לא עצם עין מידי פעם מישהו רצה להתפרק וזרק קופסת שימורים לתעלה מה שגרם לחרדה גדולה ועם שחר נסענו והתמקמנו בצומת “צח”.
סא”ל (מיל.) דני קריאף
מ”מ טנקים 2, פלוגה א’, גדוד 407
הכרתי אותך, דני לקראת תום שירותי בגדוד 184.
קראתי בעניין , הגם שעד היום אני לא מתקרבת לספורי מלחמת יום כיפור מפאת הקירבה לדמויות הפועלות. מאחלת בריאות.
נ ב הייתי חברה של נלה שהיתה איתך בקשר טוב
תיקון טעות.
אותו אחד שנעלם מצוותו של אהוד גרוס זה אני הטען קשר מילואמניק באותה תקופה ולא הנהג דוידוביץ
קלבו שלום .אנחנו עושים מאמץ עליון על מנת לעשות שבצ”ק של פלוגת ” אהבה” ולא מצליחים להשלים את הפאזל . שוחחתי לפני מספר שנים עם שראל ושאלתי אותו איך התחברתם לאהוד לאחר שהטנק שלו נפגע ? מהיכן השגתם את הטנק ? היכן לחמתם לפני שהגעתם לפלוגה א’ ?התשובה שלו הייתה חלקית ולא פתרה לי שום דבר .במידה ואתה זוכר מי היה איש הצוות הרביעי בנוסף אילך לאהוד ולשראל ותוכל להאיר את עיניי אודה לך מאוד.
דני קריאף
0522777486
דני שלום
ערב יום הכיפורים הזדמן לי לקרוא את סיפור המלחמה שלך ביום כיפורים ורציתי להסב את
תשומת ליבך לטעות קלה בענינו של יאיר ליטביץ אשר כתבת :”והוא כמט”ק מילואימניק צעיר בחטיבה 401″.
ובכן יאיר היה מפקד מחלקה בפלוגה של שלום אנגל ז”ל שהיה לי הכבוד [האמיתי] לשמש כסגנו.
ושנית לא היינו בחטיבה 401 אלא עד שיך זואיד בגדוד 46 ומשם ואילך כולל הג’ירדי, הצטרפנו לגדוד 79 לשמחת כל
אמציה