חציית התעלה מנקודת הראות המצרית
ספרים ומחקרים רבים נכתבו בישראל ובמערב על מלחמת יום הכיפורים. עם חלוף השנים מתברר כי מאגרי המידע והידע בנוגע לאותה מלחמה טרם מוצו וכי עדייו רחוקה הדרך לנקודת הזמן בה נבין מה באמת קרה לנו באוקטובר 1973.
נקודת מבט מרתקת וחשובה מעניקים לנו הספרים והמחקרים שנכתבו במצרים על המלחמה. לרוע המזל, רק שני ספרים יצאו לאור בארץ (צליחת התעלה של פריק סעד אל שאזלי ומלחמת אוקטובר של מושיר עבד אל ע’אני אל גמאסי). בנוסף, תרגם צוות אתר חטיבה 14 פרקים מספרו של לווא ג’מאל חמאד. לאור זאת, מחקרו של בריגדיר חמדי סובחי אבו סעדה אשר נכתב במסגרת לימודיו ב War College של צבא ארצות הברית מעניק לנו הצצה חטופה, אך יחד עם זאת, מאירת עיניים של נקודת המבט המצרית.
כותרתו של המאמר מלמדת יותר מכל: “צליחת תעלת סואץ, 6 באוקטובר, 1973 (מלחמת רמאדן)“. המצרים רואים בצליחה את גולת הכותרת של הישגיהם במלחמה, כפי שנראה בהמשך.
המאמר סוקר בקצרה ובכנות הראויה לציון את מלחמות ישראל ערב מ 1948 ועד ל 1967, כרקע למלחמת יום הכיפורים.
לאחר שהמאמר מביא אותנו לשנת 1967, סוקר הכותב את ששת השנים עד למלחמת יום הכיפורים, תוך שהוא מחלק את התקופה לארבע חלקים, כמקובל בספרות המחקרית המצרית: שלב העמידה האיתנה (יוני 1967 עד אוגוסט 1968), שלב ההגנה הפעילה (ספטמבר 1968 עד פברואר 1969), שלב ההתשה (מרץ 1969 עד אוגוסט 1970) ושלב הפסקת האש “לא מלחמה ולא שלום” (מאוגוסט 1970 ועד אוקטובר 1973)¹. הכותב סוקר באופן כללי את שלבי מלחמת ההתשה אך ‘שוכח’ לציין את המעורבות הסובייטית במצרים ואת תרומתה המכרעת לניטרול חיל האוויר הישראלי בשלב האחרון של מלחמת ההתשה.
מכאן עובר הכותב לסקירת התכנון המצרי של המלחמה. איני רואה לנכון להתעכב על פרק זה של המאמר, שכן הכותב מסכם את ספרו של שאזלי.
מכאן עובר הכותב לתיאור הלחימה. הוא מתאר את השלב הראשון במלחמה – הצליחה, תוך ציון הסטטיסטיקות המופיעות בספרו של שאזלי וזהו הקטע האחרון במאמר הנאמן למציאות.
מכאן עובר הכותב לתיאור השלב הבא בלחימה – ‘העצירה האופרטיבית’. הכותב מציין כי מטרת השלב היתה ביסוס ראשי הגשר ושחיקת הצבא הישראלי כשלב הכרחי לקראת פיתוח ההתקפה אל המעברים. הכותב מתעלם לחלוטין ממטרת המלחמה המצרית, כפי שהוא עצמו ציינה – פתיחת מלחמה מוגבלת אשר תניע את התהליך המדיני. מעולם לא היתה כוונה מצרית רצינית לפתח את ההתקפה אל המעברים מן הטעם הפשוט, שהכותב עצמו ציין, שהכוחות התוקפים יחרגו ממעטפת ההגנה האוירית ויהיו חשופים למתקפות אויר ישראליות. בתיאור שלב ‘העצירה האופרטיבית’ שזורים מספר אי דיוקים, כמו העובדה כי הרכבת האווירית האמריקאית (מבצע ניקל גראס) החלה לפעול כבר ב 10 בחודש (המבצע החל ב 14 בחודש) וכי מטוסיה נחתו בשדה התעופה של אל עריש (המטוסים נחתו בנתב”ג).
לאחר תיאור ‘העצירה האופרטיבית’, מתאר הכותב את הרקע למתקפה המשוריינת של ה-14 בחודש. הסיבה המקובלת, כפי שסיפק אותה הדרג המדיני המצרי, הינו הרצון להפחית את הלחץ מן החזית הסורית. דא עקא, ב-13 באוקטובר, כבר נבלמה ההבקעה הישראלית במובלעת עקב התייצבותם של כוחות המשלוח העיראקיים והירדניים והחזית הסורית יוצבה. דומה כי הסיבות האמיתיות ליציאת המצרים למתקפת הנגד לא תיוודענה לעולם, אך כנראה שהמתקפה בוצעה כמס דמים לסורים ולסובייטים. גם כאן, מתעלם הכותב מתוצאות המתקפה ומתאר ניצחון מצרי בו נגרמו לצה”ל אבידות כבידות ואף נתפסו שטחים. זו הנקודה בה המאמר מתעלם בהפגנתיות מן העובדות ומנסה לגמד ככל האפשר את מערכת הצליחה – מבצע “אבירי לב”, הקרבות בגדה המערבית ושוכח את כיתור הארמיה השלישית.
פרק הפקת הלקחים לעומת זאת, הינו מקצועי מאוד ומעניין לקריאה.
המצרים רואים את מערכת הצליחה כעיקר הצלחתם בניפוץ המיתוס של ישראל הבלתי מנוצחת של 1967 ובוחרים להתעלם מקווי הסיום של המלחמה וכי ארמיה שלמה היתה נתונה לחסד או לשבט. המהפך בחזית המצרית הינו ללא ספק הצלחה צבאית שאיני חושב שיש לו דוגמא בהיסטוריה הצבאית מבחינת פרק הזמן שלקח לצה”ל להפוך את קערת המערכה על פיה, הצלחה שלוחמי חטיבה 14 ומפקדיה מחזיקים בה מניות יסוד.
יחד עם זאת, ראוי לקרוא בעיון את המאמר לאור אמרתו של סון טסו: “מי שמכיר את צבאו ואת צבאו של האויב ינצח בכל קרבותיו”.
כתיבת תגובה