דברי רקע למסמך תיאור הלחימה של פלוגה ב’/גדוד 407 וחוויות אישיות
אורי שריר מפקד כתת חימוש פלוגתית פלוגה ב’

המסמך נכתב על ידי, לבקשתו של אהוד גרוס (מ”פ א’ בגדוד 407), במאי 1974 במגמה לשמר את הידע לגבי מה שקרה לפלוגה ב’ בצומת “טרטור” –”לכסיקון” בליל ה-15-16 באוקטובר 1973.

הייתי אז מכונאי – סמל טכני של פל’ ב’ (“בסין”) בפיקודו של גדעון גלעדי. “סרבתי” להישאר מאחור וביקשתי מגדעון להצטרף כנהג טנק. הייתי מדריך מוסמך לנהיגת טנקים במסגרת היותי מדריך מכונאות טנקים (“מגח”) בבה”ד 20. צורפתי כנהג טנק לטנק של מוזס 1 א’ מיום הגיוס למילואים.

בליל הפריצה, בנסיעתנו משטחי הכינוס לכיוון ציר “לכסיקון”, נסענו אחרי הטנק של גדעון, בפיקודו של המט”ק ינאי. הטנק של גדעון התדרדר לתעלת השקייה ונשאר שם תקוע (לא הצליח לחלץ עצמו) גדעון עלה על הטנק שלנו ופיקד על הפלוגה מטנק זה (5 אנשים בטנק) עד שהטנק התפוצץ בצומת “טרטור” –”לכסיקון”.
בצומת, לאחר הפיצוץ, גדעון עלה על טנק אחר ובו נהרג להערכתי כשעה יותר מאוחר. על ציר “טרטור” (קרוב ל”לכסיקון”). נעל הצנחנים האדומה שנמצאה שם העידה על כך. (גדעון נעל נעלי צנחנים אדומות, נדמה לי שהיה היחיד בשריון שנעל נעליים אדומות, זה היה המותג שלו).

רוב שיחות הקשר המוקלטות נעשו מהטנק בו הייתי. מה שקרה איתי ועם עוד 4 אנשי הצוות מסופר במסמך המצורף שכתבתי אז.
היום לאחר ששמעתי את רשת הקשר “מקדח” ועיינתי בתמליל השיחות, אומר שבאותה “מדורה” עליה דיברתם בקשר אתם המפקדים שכבנו כל החמישה, במרכזה, מספר שעות, והסיפור מה עבר עלינו שם מסופר במסמך.

תיקון למסמך – מי שחבש את שמואל הטען קשר הייתי אני (ולא מוזס כפי שכתבי), בתחבושת האישית שהייתה בכיס החולצה (כמתחייב). אנחנו קראנו לשמואל – “שמל” (על שם הטילים שספגנו). שמל נפצע מעל כף היד, בחלק הפנימי של היד (בוורידים) ועד היום יש לו שם צלקת, מזכרת שלא תישכח.

החוויה האישית

כשאני מאזין היום לרשת הקשר “מקדח”, נזכר אני בקולו השקט והרגוע של גדעון גלעדי, באש התופת, (וגם קודם בקרב הבלימה כשחטפנו ארטילריה מסיבית) שיכול לשמש מופת ומורשת ללוחמי השריון באשר הם.

שטחי הכינוס 15.10.1973

אני נהג טנק בפלוגה ב’, 1 א’ שנע אחרי המ”פ גדעון גלעדי.
שעת בין ערביים, השמש כתומה גדולה שוקעת בפאתי המדבר, רוח מדברית קרה מתחילה לנשוב ואנו בתנועה מנהלתית, טנק אחרי טנק, נכנסים בשדרת מסע למקומנו, מימני ומשמאלי טנקים. מחנים, מדוממים מנוע. דממת קשר.
אני יוצא מפתח הנהג, חובר למוזס המט”ק ו”שמל” (שמואל) הטען קשר שכבר עומדים על סיפון הטנק, פעם ראשונה שאני חווה “פיק ברכיים” מושג שלמדתי בילדותי אך לא חוויתי, הברכיים פשוט רועדות. “ים” של טנקים, שדרות, שדרות, מאות טנקים ולוחמים עומדים בשקט, לא מדברים, כל אחד מכונס בתוך עצמו, לא חושבים על כלום, דממת מדבר. עוצמה שהלב לא יכול להכיל. הטנקים בצבע אדמה נטמעים בצבע החול המדברי. אין זה מפחית מגודל העוצמה ומה שמעיד על מה שהולך להיות. ימים של לחימה, קרבות שב”ש (שריון בשריון) כבר מאחורינו אך זאת היתה רק הפתיחה, הדבר הרציני זה עכשיו. לפנינו. אין חיוכים, אין דיבורים, לא צריך, אנו אחרי התדריכים.
תודרכתי ברור, שאלתי את מוזס המט”ק מה לעשות אם יפגע, לאן אנהג את הטנק. תשובתו הייתה “אני סומך עליך שתביא אותנו לחוף מבטחים”. קצר וקולע אין שאלות.

האמת שראיתי את המפות וידעתי בדיוק איפה אנחנו נמצאים. השתתפתי בכל התדריכים, ידעתי והבנתי בדיוק רב את המשימה. אך אל לנו לשכוח שאני אז בסה”כ מכונאי, ובמשימה זו נהג. השמש הולכת ושוקעת, אדמונית וזוהרת ביופיה המדברי. הדממה צועקת והחושך הולך ותופס את מקומו. אנו נכנסים לטנק, כולם, הדמויות נעלמות בכלים, המדפים עדיין לא סגורים אך רק דמות המפקד בולטת בכל טנק. דממת קשר.
מתניעים מנועים, המ”פ גדעון מסמן ביד את התנועה המיוחלת “נוע נוע “. אנו בשדרה הראשונה שיוצאת לדרך גדעון מוביל ואנחנו אחריו. לא עוברות דקות והטנק של גדעון צולל לתוך תעלת השקייה (בלי מים) בצד הדרך. אין זמן לחילוצים חייבים להמשיך כל האוגדה אחרינו והציר אחד. גדעון לא מהסס וקופץ על הטנק שלי, אנו מובילים את שדרת המסע של אוגדה. ינאי והצוות נשארים עם הטנק התקוע. אנו עוברים אותו וממשיכים.

בדממה רועמת, נעים לעבר “לכסיקון”. כבר חושך מוחלט. מוזס מכוון אותי, לא לסטות מהציר, לנהוג אני יודע ואוהב. עדיין הכל פסטורלי.

ציר “לכסיקון”

בשעה טובה עולים על ציר “לכסיקון” מתחילים בנסיעה מהירה, עוברות דקות, כך זה לפחות נראה, הקשר נפתח, בדיקת קשר, הכל תקין. תזכורת, קיבלנו הנחיה מפורשת לא להשתמש בא.א (פנסי אינפרא אדום) על מנת שלא יזהו אותנו. המשמעות, לא רואים כלום, חושך מוחלט.
נעים צפונה במגמה לאתר את ציר “טרטור”, לפנות ימינה, לטהר את הציר ולאפשר לגשר הגלילים וכוחות צה”ל לנוע לכיוון התעלה.
פתאום, ללא התרעה אנו מתחילים לחטוף טילים, מימין ומשמאל, ארטילריה, אש תופת מכל הכיוונים, אני לוחץ פול גז, הטנק טס ב- 35 מייל לשעה (מקסימום מהירות), מדפים סגורים, גדעון קורא, צועק לשאר הטנקים, איפה אתם, נראה שאנחנו לבד, דוהרים.

הדרך צרה, כביש אספלט צר שהחול מכסה חצי ממנו, המדפים סגורים, חושך, רק הפגזים מאירים, אנו מתחילים לירות אש לכל כיוון, התותח יורה כמעט כמו מכונת יריה לכל מה שזז. היציאות מסנוורות אותי, המדף סגור והראיה רק דרך הפריסקופ. למדתי את השיטה, כל פעם שמוזס צועק אש אני עוצם את העיניים, כך אינני מסתנוור. כל שאני מצליח הוא לראות את הפסים הלבנים רצים באמצע הפריסקופ, כך אני מבין שאני על הציר. כשהפסים נעלמים אני צועק למוזס לכוון אותי, אין תשובה הוא טרוד באיתור מטרות וירי. הרגל מועכת את דוושת הגז. הפגזים פוגעים והטנק מטלטל.

אגלי זעה חורשים את הפיח השחור שמכסה את פני, זיעה מפוייחת נכנסת לעיניים, הניגוב הפסיק לעזור ורק מפריע. לעיתים, עמודי החשמל בצידי הדרך עוזרים לי לכוון את הטנק. לא אחת קורה שאני יורד מהציר אך מצליח לחזור ולהמשיך דוושת הגז לחוצה לתובה בכל הכח, לא עוזב. גדעון מחפש את הפניה ימינה ל”טרטור” אך לא מוצא. פתאום שקט דממה, עברנו את האש, עברנו גם כנראה את הצומת, לאן ממשיכים, אין לאן. חוזרים. אני מסובב את הטנק ומתחיל בדהירה דרומה, ברור שאנו הולכים לחצות פעם נוספת את מה שנראה כמתחם מצרי שיורה עלינו, גדעון מחפש את הטנקים אך אלה לא עונים לו.

והאש חוזרת, מחדש, הטילים והנותבים מכסים את השמיים. אור של תופת, ומחדש הטנק מיטלטל בין הפגזים שפוגעים בו אך לא חודרים (לא ברור למה). גם הפעם לא מצאנו את הצומת. ועוד פעם מסתובב צפונה, אנחנו לבד, גדעון מדבר עם הדרגים מעליו, מוזס יורה, בלי סוף, מחפשים את הצומת, את הטנקים גדעון הפסיק לחפש, היינו לבד. פתאום, הטנק מסתובב 90 מעלות וצולל עד עומק התובה לתוך החול. חטפנו אותה, פגז חדר למיכל הדלק השמאלי והזחל נקרע כמו שרוך נעליים שנפרם במהירות. גדעון ואנשי הצוות קופצים מהטנק, ברור שהפיצוץ שלו עניין של שניות.

הצומת הבוער

“המדורות” כפי שלימים שמעתי את רשת הקשר.
כל הקורות באותו לילה בצומת מסופר בדפים המצורפים.

חזרה לכוחותינו

נהגתי את הטנק איתו יצאתי מהמארב. עדיין לילה, עדיין חושך. על “לכסיקון” דרומה.
האש פסקה.
הטנק צלע, כמה מוטות פיתול היו שבורים כנראה, השרשראות היו רופפות.
נסענו לאט, עברנו ליד הצנחנים שהיו עם זחל”מים וסירות הגומי מעליהם, מוכנים לצליחה.
נקיים, שקטים, גברים לוחמים אמיתיים, שורות שורות עמדו בצידי הכביש מוכנים לכניסה (לצליחה).
בעיניהם ראיתי את מה שהם רואים, את התמונות החולפות על פניהם, הטנקים השרופים, הפצועים, האינפוזיות התלויות, לא מראה מרנין למי שהולך להיכנס לשם. רואים את המדורות בהמשך, את תופת הפגזים והנותבים. גם הם היו שקטים, מוכנים מכונסים בתוך עצמם.

אני זוכר את מעילי הסערה עם הקפישון שלבשו, לבוש שכטנקיסט לא הכרתי, היה מוזר חדש עבורי.
כך נענו על “לכסיקון”, דרומה, ציר עמוס לעייפה בלוחמים וכלים שהמתינו, שהבינו שהפריצה “לא פשוטה” והיא מתעכבת. מדף הנהג היה פתוח, לא היה צורך בו מה גם שהפריסקופים, כמו כל שאר החלקים היו מרוסקים.
הבוקר החל נותן את אותותיו.

במהלך הנסיעה ביקשו מאיתנו לקחת פצועים וכאלה שכבר לא היו פצועים, על סיפון הטנק. עצרנו והעמסנו. נענו לעבר ציר “עכביש”. כל הדרך חולפים על פני כוחות רבים העומדים לצידי הציר.
אור יום, זריחה, הגענו ל”עכביש” ופנינו מזרחה, “ים” של כוחות בצידי הדרך “עכביש” סתום במאות חיילים בצידי הדרך, התחלנו לראות את האוטובוסים של אגד והמשאיות של תנובה, זכר לציביליזציה.
בנסיעה איטית פילסנו את דרכנו עם הטנק בין החיילים, אלה שלא הבינו מה קורה שם בפנים, רק ראו מה יוצא משם, לא היה צורך לדבר. ראיתי דמעות בעיניהם, בשלב מסויים עצרנו. שאלתי את העומדים, מה הבכי הזה? למה הדמעות בעינכם? ענו לי צא מהטנק ותראה במה אתה נוהג.
יצאתי והסתכלתי. הטנק היה שחור מפיח, סלי הזיווד היו כחוטים פרומים של סוודר ישן שהושלך לפח. הסיפון היה עמוס פצועים עם אינפוזיות, וכאלה שכבר בלי, הטנק היה נטוי על צידו התותח היה בזוית שמוטה הצידה, לא היה אחד שלא פרץ בבכי למראה.

את עצמי לא ראיתי, הפנים היו שחורות מפיח, הסרבל היה שחור גם הוא (מאותן זחילות במארב המפוייח), על גב הסרבל היו כתמים אדומים..לא יודע  מאיפה ומתי נדבקו.
למרבה הפלא מצב רוחי היה טוב, ניתן לאמר שלכל אורך הדרך לא נפלה רוחי ולו לשניה, עשינו מה שצריך, מלא מוטיבציה, לא הייתי עייף לא מדוכדך להיפך. מרגיש באמצע העבודה.

סיום הקרב

בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגענו למרכז לוגיסטי, בסיס צבאי לכל דבר. גם שם ראו אותנו ובכו. אחד נתן לי לולב ועוד משהו ואמר לי תחזיק ותגיד “ברכת הגומל”, לא ידעתי מה זה ואיך אומרים זאת. אמר לי לא חשוב, תחזור אחרי, אמרתי, בשבילו.
נתנו לי בגדים נקיים ותחתונים חדשים, שלחו אותי למקלחת.
במקלחת, הייתי יכול לעמוד שעות, בעיקר לנקות את הנשמה, אך עשיתי זאת בזריזות המים מוקצבים ונמצאים במיכל שחור, צריך לשמור על כל טיפה. יצאתי כמו חדש, נקי מסורק בגדים נקיים.
האנשים הטובים הביאו לשם טלפון (קווי כמובן), היה תור ארוך, באתי לראות את הפלא וכמה אנשים עוד לפני, הרס”ר שהיה מופקד על התור והסדר שראה אותי מסתובב פנה אליי בקולו הרועם ואמר, היי אתה ג’ובניק (הייתי נקי ומסורק), תן לחיילים לדבר, הטלפון ללוחמים לא לג’ובניקים, אמרתי לו בוודאי אין כמוך אתה צודק והלכתי לדרכי.
טוביה, אחד הטנקיסטים מהפלוגה מבאר טוביה ישב לידי, ישבנו שם כל “הפליטים” שהטנקים שלהם הלכו, בעברית אחרת כולם, הכוונה למי שנשאר, בודדים. אותו טוביה קיבל מברק, השד יודע איך מצאו אותו, נולד לו בן, כמה  סוראליסטי ביום שכל הפלוגה כמעט הלכה ובודדים ואנחנו ביניהם בטעות חזרנו.
איך קוראים לו שאלתי את טוביה, כפיר ענה לי. עד היום אני מת לראות את אותו כפיר הבן של טוביה.

בדרך לארץ

החגיגה במוצב נמשכה מספר שעות בלבד. בבוקר אספו את הטנקיסטים ונסענו לג’וליס להביא טנקים חדשים, כאלה שהגיעו מארה”ב כמה ימים קודם. ירוקים שנצבעו לילה קודם בצבע אדמה צהלי וזוודו. היינו אמורים להיצתוות מחדש ולחזור ללחימה.
יצאנו מסיני, נכנסנו לארץ, מחלון האוטובוס ראיתי עצים, מכוניות, אנשים המתפקדים ביום עבודתם, שפשפתי את עיניי, נראה שפעם ראשונה התרגשתי, מעוצמת השינוי מעוצמת ההבדל.

אינני זוכר בברור אך נראה לי שעיני השתחררו ולחות כבדה אפפה אותן. בתוך תוכי שמחתי על שכך הוא.
עצרנו באשקלון, לאחר כ- 8 שעות נסיעה, קודם כל ירדתי להשתין על עץ סמוך, אחר כך רצתי למסעדה בתחנת הדלק לתפוס טלפון. הרמתי טלפון לנדב, אחי, אמרתי לו “נדב, אני בסדר יצאתי מסיני ואני בדרך להביא טנקים נוספים ואנו מיד חוזרים, דע לך, משם לא חוזרים פעם שניה, מסור אהבתי הגדולה להורים ולחיים (אחי השני)” התכוונתי לכל מילה.
אמי לא תשכח את המשפט הזה עד יום מותה.
הגענו לג’וליס, חלק מהטנקים היה עדיין בצבע ירוק אמריקאי, עוד הריחו אמריקה.
זיוודנו את הכלים עלינו על גוררים וחזרנו לסיני, למעשה כבר לאפריקה.

סיכום שלא נגמר

עד כאן מסופר על קטע הפריצה של אותו לילה.
הסיפור אישי, עם הרבה אני ואני, אך למעשה הוא סיפורם של כל החברים, הלוחמים, לא הייתי שם לבד לא עשיתי את העבודה לבד. בליבו של כל לוחם נצרב הזיכרון שלו שלא פחות עמוק וצורב משלי.
ויש כאלה שלא המשיכו, שלא יספרו את סיפורם, את כל חברינו האהובים והגיבורים שעשו את העבודה בדיוק ואולי יותר ממני, אלה שהפגזים לא פיספסו אותם, אלה האות והמופת האמיתיים, אלה המנחילים את  מורשת הקרב והגבורה, אהבתי אותם אהבת אמת.

המפקדים, הקצינים אלו שהנחו את הכוחות והיו איתנו בכל המקומות בכל רגע, לא עזבו אותנו ולו לשניה, ניהלו את הקרב, המחיר והאבדות שספגנו לא הרפו מקור רוחם ואומץ ליבם, אלו שבכל הרגעים הקשים שעברנו, עודדו, הנחו בקולם הרגוע והמתפקד עזרו לנו להבין מה אנו עושים ולשמור על קור רוחנו אנו. גם הם לא כולם חזרו הבייתה.
ישמשו מפקדים אלה מופת ומורשת לדורות המפקדים הבאים.

סא”ל (מיל.) אורי שריר סיים את שרותו הצבאי כמפקד גדוד חימוש באוגדה

סיפור מלחמה אורי שריר

להורדת הקובץ או לצפייה במסך מלא - לחצו כאן