סיפורו של “החליל” – קצין חינוך חטיבתי, סגן שמחה רונן

למרות שמקצועי האזרחי מבוסס על כתיבת ספרים ומאמרים, אני נדהם להיווכח שבמשך 33 שנים לא כתבתי ולו מילה אחת על חוויותיי במשך המלחמה; לא על הצלקות הנפשיות, לא על הדילמות האתיות שנותרו בי לאחריה, ובעיקר – לא על הצורך הנפשי לשריין את כל מנגנוני ההגנה כדי להתמודד עם המשך חיי. במקרה שלי, שאותו אני מכיר, המנגנונים שאבו את כוחם והתבססו על הדחקה והכחשה. לכן, האתגר כה קשה עלי.

למעשה, אני יושב כרגע וחש התנגדות עמוקה לבצע את שהסכמתי לו – לספר את סיפורי האישי. אני חושש לפשפש ולעורר שדים מרבצם בפחד מתמיד ששלוות חיי תיפגע; שהחיטוט בתחתית לבי יעלה באוב דמויות ותמונות אשר לא יאפשרו לי להמשיך ולמצות את סביבת חיי הנוחה והמענגת, את פירות ההשקעה במשפחתי, בקריירה המקצועית והתרבותית ובנוחיותי הכלכלית.

מאידך, אולי קיימת חובה מוסרית, ואפילו אידיאולוגית, לתרום למאמץ “חטיבתי” שמטרתו לתת לאלה העורגים למידע היסטורי ולהבנת סביבת המלחמה הנוראה היבטים אישיים נוספים של אלה ששרדו – עדות אישית על העבר ותוצאותיו בהווה. ואולי אפילו תהיה כאן תרומה פעוטה לדור הבא שירצה להבין את החוויות האישיות של אלה שהשפעתם המזערית על אירועים מזעריים יצרו קולקטיב שהכתיב את פני ההיסטוריה הלאומית, אשר עדיין נכתבת.
זו היתה ההקדמה לעדותי, אשר לה שלושה פרקים: המילואימניק המוזר, תפקיד החליל (קצין החינוך), שמנגינתו היתה עצובה אך אופטימית והפרק המסכם  –הידידות הפועמת מתוך גורל משותף.

המילואימניק המוזר

הצטרפתי לסגל האינטגראלי של חטיבה 14 בתאריך ה-12.10.1973. באותה העת, הייתי מבוגר בעשרים שנה מהלוחם הסדיר, הייתי מבוגר בעשר שנים מקציני המטה והייתי מבוגר במספר שנים אפילו ממפקד החטיבה. כפי שהסתבר מאוחר יותר, השנים לא תרמו רבות לבגרות שנדרשה בהמשך הדרך. תכופות נתקנאתי בצעירים שהתמודדו עם ההפגזות, הפצועים והקרבנות בנחישות, באומץ ובתושייה, בעומדי לעיתים חסר אונים ומיואש. השנים בהן ביליתי בעולם הרחב, התארים האקדמיים שצברתי ותובנת חיים סדירים שהתברכתי בה, תרמו מעט מאד לכלי ההתמודדות שנדרשו בשדה.

תחילת מעורבותי במלחמה שזורה במוזרות ובייחודיות של חיינו הלאומיים. חודשים ספורים לפני המלחמה חזרתי ארצה לאחר שהות ארוכה, 18 שנים, בצפון אמריקה (בעיקר בין כתלי העולם האקדמי). שבתי עם אשה אמריקאית צעירה בת 25 בחודש השלישי להריונה ועם בננו הבכור, תינוק בן שנתיים.

בעברי הרחוק שירתתי בצבא כחמש שנים בתפקידים שונים וכן גם במשרד החוץ. בין היתר, שירתתי בצבא כקצין בתפקידי חי”ר אופייניים. בתפקידי האחרון הייתי מפקד מחזור ב’ בפנימייה הצבאית בבית בירם בכרמל. עם חזרתי ארצה בסוף בשנת 1972 כבר עברו 18 שנה משחרורי. עדיין לא שובצתי ביחידה אורגנית כלשהי, אך נאמר לי בשעתו שקצין חינוך ראשי ייצור איתי קשר לקביעת חידוש פעילותי בהתאם לכישוריי. כעבור חודשים ספורים פרצה המלחמה. למחרת יום הכיפורים, ב-7.10.1973, שאלתי מידידי מדי ב’, נפרדתי מאשתי עם הבטחה שאשאר באיזור המרכז והתייצבתי למרגלות מפקדת קצין חינוך ראשי בקריה, בתביעה למציאת שימוש נאות בכישוריי כמרצה באוניברסיטה, כפסיכולוג וכיועץ ארגוני.

ישבתי על מדרגות המפקדה בקריה עם מספר עמיתים עד שהוחלט להשתמש בנו “המרצים” למטרות הסברה ולהבהרת התמונה הכאותית ליחידות הלוחמות. לאחר שלושה ימי מלחמה ניתנה לנו קבוצת פקודות ומידע (חלקי בלבד, הייתי אומר) על מצב החזית בצפון ובעורף – מצב שהיה ברובו עגום ביותר. נשלחנו ליחידות הלוחמות בדרום כדי להעביר מידע זה לסגל הקצונה.

המצב הכאותי בימי המלחמה הראשונים והניתוק בין הגזרות השונות יצרו תקשורת כלל-ארצית פגומה וליחידות הלוחמות הגיע מידע מינימלי בלבד על מצב המלחמה בגזרות מרוחקות יותר. נושאי התפקיד החדש, המרצים, היו אמורים לכפר מעט על הכישלון בהעברת המידע והיעדר השימוש באמצעי תקשורת מתקדמים יותר. בהמולה שהיתה חשנו שאנו תורמים למאמץ המלחמתי. רק בדיעבד התחוור לנו עד כמה היה תפקידנו חסר ערך יחסית למחיריה האיומים של המלחמה. כך הגעתי לפיקוד הדרום. קצין החינוך הפיקודי שימש כמרכז הפעילות (מפות, מכוניות, נהגים וכד’); נסענו במרחבי הפיקוד במשך היום ובלילה חזרנו להתעדכן במידע חדש ולתכנן את יום המחרת. פעלנו כך יומיים עד ה-12 באוקטובר. רק אז, התעשתתי וחזרתי לחשוב על ביתי שזנחתי, ורווח לי כשהתברר לי שמשפחתי הצעירה עברה לגור בבית אבי ברמת חן.

ב-12 באוקטובר הגיע למפקדת הפיקוד סרן ע’, קצין השלישות של חטיבה 14 (לימים תא”ל במיל. ומנכ”ל עיריית פתח-תקווה), וביקש מתנדב – רצוי קצין.

קצין החינוך של חטיבה 14, סגן ר’ (כיום מנכ”ל משרד ראש הממשלה), נפצע והיה צורך להחליפו. הרמתי את ידי, נלקחתי מיד לאחר כבוד וסופחתי לחטיבה. נסענו לטסה להיכרות ראשונית עם מפקד החטיבה, אל”מ א’, וחלק מסגל הפיקוד. קצין הקשר החטיבתי, רס”ן ש’ (לימים תא”ל במיל. ומנכ”ל משרד התקשורת) הביע את הפתעתו בצורה די בוטה אך הוגנת למראה האורח המוזר. העובדה שדמיתי פיזית למפקד החטיבה היתה גם היא די בעוכריי בתקופה הראשונה.

אין ספק, שדרישות המלחמה הצמידו עדיפויות לכל קציני המטה השונים, אך לבטח לקצין החינוך היה באותו השלב רק מעט להציע ללוחמים. חוסר נסיוני וריחוקי המוחלט מהשיגרה גם הם העיבו על יכולתי לתרום ללוחמים. מהר מאוד הגיעו האתגרים. הם היו שונים ומשונים: דאגה ל”אורחים” המרובים, אזרחים, תורמים, מפקדים, חברי כנסת, אמנים; הפצת תרומות וציוד מתחתונים ועד ממתקים; ניסיון להשיג עיתונים ומכשירי רדיו ניידים; דאגה לטפטופי ניצולי שלב א’ במלחמה (טנקים ופליטי צוותי טנקים שנפגעו) וטיפול ראשוני בחלק מהם; עזרה בהכנת דבר המפקד/דף קרבי ללוחם ועוד.

תפקיד החליל (קצין החינוך), שמנגינתו היתה עצובה אך אופטימית

כאמור, הצטרפתי לחטיבה ב-12 באוקטובר. החטיבה, שהיתה היחידה בחזית הדרומית עם פרוץ המלחמה, השלימה זה עתה ששה ימי לחימה בלתי-אנושיים, הקריבה למעלה ממאה לוחמים מהיחידות האורגניות ועוד כשבעים חללים מיחידות הת”פ. במשך היומיים העוקבים (ה-14 וה-15 באוקטובר) עברה החטיבה לעמדות היערכות ולהתארגנות בחניון באיזור עכביש, כשהיא נתונה להפגזות ארטילריה ממושכות.

בימים אלה חיזקו המצרים את כוחותיהם והזרימו לעבר התעלה כוחות רבים: טנקים וחי”ר. ואכן, יומיים לאחר נחיתתי בחטיבה, ב-14 בבוקר, הופגזה החטיבה באופן מסיבי על-ידי כוחות מצריים. הבנתי שאנו מתכוננים לצליחת התעלה. באותו היום גם הצלחנו לחבר, להדפיס, לשכפל ולהפיץ את דבר המפקד לחייליו – דף קרבי מס’ 1. הדף, שניתן לכל חייל בכל הגזרות ועל כל טנק, היה מרשים ביותר בתכנו, במראהו ובעיתויו. ההתלבטויות שלי בהכנת הדף תימצתו את הדילמות האמיתיות שחוויתי. כיצד מסננים מסר הכולל הכרה בהתקפה הנמרצת של האויב מחד, והצלחתנו בספיגת ההתקפות ובלימתן תוך הקרבת נפגעים – חיילים ומפקדים – מאידך? איך משדרים אופטימיות, יושרה ואמונה ביעדנו? כיצד, בעמוד אחד, ניתן לתמצת מעבר  מייאוש (כמעט) לתקווה, לנחישות ולאמונה מוחלטת בצדקתנו ובהצלחתנו? ואם לא נדגיש כל זאת – האם יש הצדקה ל”דף קרבי” בעיצומה של המלחמה? למפקד החטיבה לא היו ספקות. המסר חשוב, ובהיעדרה של המשכיות תקשורתית עם כל החיילים בתקופה סוערת שבה מתחדשות היחידות מדי יום, נמנעו ממפקד החטיבה אמצעי תקשורת אישית מול לוחמיו. למדנו מהר עד כמה הטמיעו הלוחמים את המסרים, שתומצתו במספר משפטים והופצו עוד באותו היום לכל לוחם במרחב החטיבה.

בבוקר ה-15 באוקטובר נכחתי סוף-סוף בקבוצת פקודות אוגדתיות – במחנה טסה. זכור לי, שמשמעות תפקודי החטיבה בהכנה לקראת הצליחה נקלטו במוחי במעומעם בלבד, אך תחושת הפאניקה שאחזה בי נעלמה מיד כששמעתי את התלהבות קציני החטיבה לקראת הפעילות ההתקפית המצופה. לפי הבנתי, על חטיבה 14 היה לאבטח את שטחי הצליחה. באותו הערב  החלה החטיבה לנוע לעבר יעדה.

אין לדעתי, בחיים האזרחיים הסבר אנושי מספק להיענות הצוותים לביצוע המשימות החדשות. לאחר שמונה ימים של עייפות נוראה נרתמו הלוחמים מיד לתפקידיהם החדשים בידיעה ברורה שהמלחמה האמיתי עוד לפניהם: בעזרתם נסחפתי גם אני לאותה תזזית של פעילות, שהדגישה את המטלות והשכיחה את מחיר הימים האחרונים. במשך יומיים אלה, ה-14 וה-15, ניתנה לצוות קצין החינוך החטיבתי הזדמנות ליזום ולפעול במספר תחומים שאז נראו חשובים. עכשיו כשאני מדווח עליהם הם נשמעים כל-כך לא מלחמתיים ולבטח באנאליים על רקע התשישות, הסבל, הדאגה לפצועים והאבל על החללים. מאידך – ההחלטה להשקיע משאבים וכוח אדם בפעילויות אלו מתארים במדויק את סבלותיהם, מצוקותיהם וצרכיהם של הלוחמים בלחץ הבלתי-נלאה של שישה הימים האחרונים.

צורך באינפורמציה שוטפת היה רב ביותר. המקור היה עיתונים מעטים ודיווחים מפה לאוזן. מכשירי רדיו היו מועטים, וסוללות לא היו בנמצא. הקצבת העיתונים היתה מועטה ואותה חילקנו לפלוגות או למחלקות בודדות. בעיית הקשר עם הבית הטרידה את החיילים. אספנו מעט גלויות שהיו עדיין בנמצא במאגר החטיבתי והאוגדתי ומחיילים רבים אספנו ניירות ופתקים שונים שאותם הכנסנו אחר-כך למעטפות ושלחנו ליעדם.

קבוצות אמנים מאורגנות על-ידי קצין חינוך ראשי החלו להגיע לקצין החינוך הפיקודי ומעט אף ישירות לקצין החינוך האוגדתי. מאחר ועמד לרשותי רכב, נסענו תכופות למפקדת הפיקוד ואספנו משם אמנים או חוליות אשר לא עמד לרשותן רכב והבאנו אותם אל החטיבה. במשך יומיים הופיעו כשלוש או ארבע חוליות שונות.

רוב החיילים היו עסוקים בהכנות לקראת המבצע הקרוב, אך ברובם השתדלו להגיע למרכזים הפלוגתיים השונים כדי להירגע מעט ואולי אף להתבדר, למרות שהבידור קיבל אופי שונה מהרגיל. בפגישות אלו נתתי בדרך-כלל גם הרצאה קצרה על המצב הכללי לאורך החזית ובחזית הצפון כפי שהועבר אלי ממפקדת הפיקוד או דרך החינוך האוגדתי. באותם הימים כל פיסת אינפורמציה נשאה ערך רב בשל המיעוט במקורות המידע.

מאחר שבמקצועי האזרחי אני פסיכולוג, ניסיתי לטפל בחיילים אשר חזרו מהחזית הראשונה (בין ה-6 ל-10 באוקטובר) ושוכנו בינתיים בטסה. מטרת הקשר עם החיילים היתה כפולה. ראשית, לנסות לשקמם ולהכינם להמשך הפעולה. ושנית, להפיק תועלת מהמידע שמסרו, בעיקר תחושתם ותגובותיהם, כדי לטפל בחיילים בהמשך המלחמה. חיילים רבים, אשר חזרו מצוותים שהתפזרו, או צוותים שחלק מחבריהם נפגעו, צורפו לצוותים חדשים כדי שקצין השלישות יוכל לשבצם מחדש. שוחחתי עם חיילים בודדים ועם קבוצות, חלקם הועברו לטיפול רפואי, אבל רובם, לאחר יום או יומיים של מנוחה ושיחות ממושכות, הגיע למצב שאפשר היה לשבצם בצוותי הטנקים.

חלק מהידע שנאגר מדיווחי החיילים שימש להפקת לקחים. לדוגמה, התברר שלרוב החיילים חסר ידע לגבי כלי הלחימה של החי”ר המצרי נגד הטנקים שלנו, לגבי טילי הכתף, השמלים, הסנגרים או טילי הפרוג. חוסר הידע והיעדר ההיכרות עם כלי נשק אלה גרמו לחוסר אונים ולתסכול. דיווחתי על כך למפקד החטיבה, אשר העביר הוראות למפקדים השונים לתת הסברים מפורטים ומדויקים לחיילים, כדי שיבינו מי ומה עומד נגדם. עד כמה שזכור לי, בתקופה זו גם החלה להגיע תגבורת לחטיבה מאנשי המילואים. להם היה צורך לתת הסבר רב יותר וממצה יותר בנושאים אלה.

בתקופה האחרונה של המלחמה, בין ה-16 ל-22 באוקטובר, היתה התעוררות כלשהי בארגון נושאי החינוך הפיקודיים והאוגדתי, והאספקה הגיעה בכמויות רבות יותר ובצורה סדירה יותר. עיתונים יומיים הועברו ליחידות מדי יום; גלויות החלו להגיע בשפע ואיתן גם עפרונות ועטים.לחבילות השי שאורגנו על-ידי הוועד למען החייל והועברו אלינו דרך החינוך האוגדתי היה ערך רב, הן מבחינה רגשית, הן בתכולתן: ממצרכי ניקוי ועד ממתקים וסיגריות. בתקופה זו גם הגיע ציוד בכמות רבה יותר ממספר מתנדבים פרטיים וקבוצות שונות (כמו קבוצת קרן אור).

לציוד זה היתה חשיבות רבה ביותר: מקלטים, פנסי כיס, לבנים וכד’. ציוד החל להגיע גם דרך חיל האספקה ותפקיד החינוך חזר שוב לשטחי המידע והמורל. לחוליות הבידור בימים אלה היה ערך בל ישוער. איני זוכר את החוליות השונות את זמני הופעתן, אך זכורה לי במיוחד הופעתה של יפה ירקוני בפני חיילינו למחרת הצליחה. את ההופעה הראשונה נאלצנו להפסיק עקב ההפגזות. אבל עצם נוכחותה של זמרת ארבע המלחמות ונכונותה להופיע בחזית מעבר לתעלה בשעת המלחמה ולזמר – השאירו רושם עמוק במיוחד על החיילים.

ב-20 בחודש הוצא דף קרבי מס’ 2 של החטיבה. אז כבר ידעתי שלדף הקרבי יש ערך בעיני החיילים, אך שמרתי את סודי – שלעצם הכתיבה והכנת המסרים היה אפקט תראפיוטי, טיפולי, חשוב גם עבורי. הדף קיבל הדים חיוביים ביותר, מה גם שהוא נקלט כעין מסר אישי ממפקד החטיבה לכל חייל ולכל לוחם. בתקופה זו ניהלתי שיחות עם קבוצות חיילים והעברתי את רשמיי למפקד החטיבה. מפקד החטיבה ערך בתקופה זו שיחות עם הגדודים. לשיחות אלו היתה חשיבות רבה לא רק בשל היותן אמצעי להעברת מידע, אלא גם כמקום בו ניתן היה לענות לשאלות החיילים ולשוחח עמם באופן יותר אישי ולבבי. חיילים רבים, אשר מפקדיהם נפגעו, ראו בעמדתו האיתנה של מפקד החטיבה ובקולו הבטוח מקור לעוצמה ולהרגשת ביטחון. על הרגשה זו דיווחו חיילים בשיחותיי איתם ולכן ראיתי פגישות אלו כחשובות ביותר.

הפסקת האש הגיעה ב-22 באוקטובר. אחריה החל המערך הארגוני של החינוך הפיקודי לתפקד כסדרו. ציוד, עיתונים, מופעים וכדומה החלו להגיע באופן סדיר ושוטף. ב-29 באוקטובר הוצא הדף הקרבי השלישי של החטיבה. באותה התקופה גם הושלמה אספקת מכשירי הרדיו, כך שהגענו למצב שבו לכל טנק היה מכשיר אחד לפחות וכך גם לקבוצת האספקה והשירותים. בתקופה זו שוב שוחחתי עם חיילים ומפקדים שונים כדי לקבל תמונה על הלחצים, הרגשות ותגובותיהם של החיילים. המידע הועבר למפקד החטיבה אשר בהתאם שוחח עם חייליים ומפקדים שונים כדי לתכנן את הפעילות לתקופת הרגיעה היחסית. היה חשש מפני הרפיה כללית, יגיעה גופנית ורוויה נפשית ממצב המלחמה וממצבי הלחץ. באותה התקופה ראיתי כתפקידי הראשוני לטפל במצבם של החיילים, ולנסות לעזור להם בשיחותיי איתם ולהעביר את המידע למח”ט כדי שיוכל לתכנן פעילות לתקופת הפסקת האש. במקביל יזם מפקד החטיבה פעילויות שונות לשיקום יחידות שהתפזרו. בשיחותיי עם המג”ד והמ”פים ניסיתי לעזור להם לקבוע פעילות לתקופת ההתאוששות. האלמנט שהודגש במיוחד היה טיפול בהלם ממושך של החיילים, אשר בא לידי ביטוי בניתוק חברתי, התנהגות מבולבלת וחוסר רצון לתפקד כחייל. הדגשתי את הצורך ביצירת מסגרת חברתית מגובשת אשר תעזור להתאוששות וכן בפעילות לתעסוקה מאורגנת אשר תהיה לה השפעה חיובית על תהליך ההתארגנות. בנוסף הדגשתי את הצורך בשיחות פתוחות ובלתי-פורמליות עד כמה שניתן עם הפקודים. מעל לכל היה צורך להדגיש בתקופה זו את גאוות היחידה בהישגיה. עקב התחלופה הגדולה של כח האדם הצלחתי לקיים מיד פגישות בדרגים שונים כדי ליצור היכרות אישית הדוקה ביותר.

כאן שוב המקום להדגיש את נקודת ראותי האישית והייחודית כאיש מילואים אשר נקלע לתוך הקלחת הגועשת של חטיבה סדירה. חטיבה, שחייליה צעירים אשר לא מזמן נפרדו מבתיהם, מבית-הספר, מסביבה משפחתית וחברית תומכת. לא הבנתי אז, ואינני מבין גם היום, איך הצליחו לוחמים אלה, לאחר שעברו טראומות נוראיות, כחלק מחטיבה מוכה וחבולה, להמשיך ולהתמודד עם האויב. אחד הדברים שהותירו בי רושם עז במיוחד היתה המנהיגות הכריזמטית של המח”ט א’, אשר בזכותו השתקמה החטיבה והתחדשה, והצליחה ליטול חלק בקרבות שהיו בין המכריעים במלחמה עד לסיומה.

הידידות הפועמת מתוך גורל משותף

החלק האחרון של דיווחי היה קל יחסית לכתיבה. עובדות, פעילויות, ביצוע התפקיד. הדבר עליו לא דיווחתי בעבר היתה בעייתי האישית לחזור לשיגרה. במשך חודשים ארוכים לא הצלחתי לחזור לעיסוקיי המקצועיים, ללמד ולחקור. הנושאים בהם הייתי אמור לעסוק נראו חסרי ערך ומיותרים יחסית לאתגרים האנושיים שבהם עמדו כל אלה שסבבו אותי במשך מספר שבועות.
כדי לסגור מעגל מתחילת דוח זה, אומר שוב – ההדחקה וההכחשה פעלו ביעילות כדי לאפשר לי לחזור ולתפקד כאב, כבעל וכאיש מקצוע.
ונותר לי עוד וידוי אחד אחרון –  נכס אחד נשאתי איתי מתוך יגון המצולה, ואולי הוא מווסת חלק מהסבל והדיכאון שעברתי. הנכס הוא חברותי העמוקה והמתמשכת עם מי שהיה מפקד החטיבה.