ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים נהרג נועם דביר, מ”פ בשריון, יחד עם חבריו ב”טנק הקצינים”. לאחר המלחמה החל אביו, עמוס דביר, במסע ארוך – תחילה כדי למצוא את שרידי בנו ואחר כך כדי לספר את סיפור הגבורה שגילה בקרב השנוי במחלוקת. התחקיר, שהפך לתכלית חייו של האב, לא הושלם מעולם. עיון במאות העמודים שהותיר אחריו מספק הצצה מרתקת לאישיותו של אדם שלא הפסיק לחיות את מות בנו

פורסם ב”הארץ“, 3 באוקטובר 2014 מאת דליה קרפל

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה עמוס דביר בן 46 וגויס לשירות מילואים. הוא ניהל אז את בית הספר היסודי רמים בגבעתיים, ששימש במשך המלחמה נקודת מפגש ליחידת מילואים של השריון. לא נסתר מן העין שדביר היה גאה בשני בניו. הבכור נועם, סֶגֶן, היה מפקד פלוגת טנקים בשירות קבע בתעלה, ועירא, סג”מ בשירות חובה, שירת ברמה. ביום פרוץ הקרבות, 6 באוקטובר 1973, מלאו לנועם דביר 23 שנים. לימים סיפרו חבריו לאב עמוס, שהם היו “כמו ילדים קטנים שמצפים למלחמה, אבל היו ביניהם שחששו ש’הפעם לא ננצח’, ונועם דביר נכנס במלוא הכריזמה לתוך הוויכוח… והבטיח ש’כל צה”ל עומד מאחוריכם… ותוך שלושה ימים נצבע את הפירמידות בשחור־ירוק (צבעו של השריון הישראלי)’”. נועם המ”פ היה דמות נערצת על פקודיו ונודע כקצין חייכן, חם ובלתי אמצעי, אך גם כפרפקציוניסט בעל דרישות גבוהות שהקפיד להשלים מטלות בזמן.

ביום השלישי למלחמה הבחין המנהל עמוס דביר בחיילת שחצתה את המסדרון. “עיני צדה את התג שעל כתפה”, כתב בספר פרי עטו, “טנק הקצינים”. “‘אני רואה שאת בחטיבת שריון’, ונקבתי במספר החטיבה של בכורי נועם. ‘איך אתה יודע?’ שאלה. ‘מהתג שלך. הבנים שלי מהשריון…’

“‘באיזו חטיבה?’ נכנסה לדברי. ‘הבכור נועם בחטיבה 14′. ‘חטיבה 14?’ פלטה, ובלי להרהר הרבה אמרה, ‘חטיבה 14 קיימת כבר רק על הנייר’. החוורתי כמת… החיילת הזאת שומעת מה היא מדברת… נחרדתי… גם במלחמת העצמאות בה לחמתי לא התרחשו אסונות כאלה”.

אחר הצהריים צילצל בנו עירא, תותחן בטנק צנטוריון, ודיווח שהוא בתעלה. “קיבלתי ד”ש מנועם”, סיפר להורים. “שמעתי מחיילים שלו שעשה עבודה גדולה והצליח לחלץ את רוב הפלוגה”. האב עמוס והאח עירא לא ידעו שכשעה לאחר מכן נהרג נועם בגזרה המרכזית של התעלה. חלפו שישה חודשים משוך הקרבות ועד שאנשי היחידה לאיתור נעדרים חשפו את מה שנותר מטנק הקצינים. בטנק נמצאו שרידיהם של ארבעת הלוחמים שהיו בו ובהם נועם דביר, שהובא לקבורה כסרן ב–27 במרץ 1974 בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.

עירא דביר ראה את אחיו בפעם האחרונה לקראת סוף קורס מפקדי הטנקים. “בספטמבר 73′ עשינו ניווט לילה על גדות התעלה ונועם הגיע לבקר באמצע הלילה. המלחמה פרצה לפני סיום הקורס שלי ובמשך המלחמה היינו על אותו קילומטר מרובע באזור מעוז ‘מפרקת’ — תחום הגזרה שלו — אבל לא נפגשנו. ניסיתי להשיג אותו בבוקר 7 באוקטובר ודיברתי עם סגנו, יובל נריה. אחר כך עלינו לרמה, וב–22 באוקטובר, כשלא שמענו ממנו, הבנתי שמשהו לא בסדר ואמרתי להורים, ‘לכו לחפש אותו’”.

רינה דביר, בת 85, עבדה שנים בהנהלת החשבונות של מפלגת העבודה. השבוע היא מספרת שבעלה אמר לה אז שאם אין כל ידיעה מנועם בטח הוא נהרג, והיא התחננה, “אל תהרוג לי אותו”. המלחמה הסתיימה ולאחר שהשבויים הישראלים חזרו ממצרים, היה ברור שנועם כבר לא ישוב, וההורים דרשו מצה”ל לשחרר את עירא מהשירות. רינה דביר זוכרת שבעלה היה החזק ביניהם. “בשלב מסוים תפסתי את עצמי ואמרתי, רגע, יש לי עוד בן, עירא, שעדיין משרת, מה הוא אשם? וחזרתי למנהגי לשלוח לו חבילות ולהקדיש לו תשומת לב ולבקר אותו מתי שאפשר”.

רינה טוענת שבעלה היה אמביציוזי ממנה ורצה לחקור מה עלה בגורל נועם, אך בספרו מתאר עמוס דביר את הדברים כך: “‘עמוס’, אמרה לי רינה אשתי, ‘מוכרחים למצוא את נועם. מוכרחים! אני פוחדת נורא שהוא יהיה בין אלה שלא יימצאו לעולם!’ הבטתי ברינה, לראשונה בחיי, כמביט לא באשתי אלא באמו של נועם. אלוהים, מנין אאסוף כוח? כאבתי בתוכי, עד כדי כך הגענו שאבות יחפשו אחר בניהם החללים?”

“היה שלב שנגמרו השמועות”, נזכרת היום רינה. “המלחמה נגמרה וכבר לא ראו אף אחד ברפידים. עמוס הלך כל יום לעבודה בבית הספר. סיכמנו שהוא יקפיד על הופעתו כתמיד, שלא יוריד את הראש כשרוי באבל וצער. אני הלכתי לעבוד”.

למה אסור להוריד את הראש?

“כשהיינו הולכים ברחוב והיה עובר מישהו שמכיר אותנו מגבעתיים, הוא עבר למדרכה בצד השני, שמא זאת מחלה מידבקת. עמוס ואני היינו מוכים ולא דיברנו על האסון עם אחרים. כמעט כל יום שישי חבורה קבועה התארחה אצלנו בבית שהיה פתוח והכנתי תמיד דברים טובים. מרגע שנועם נעדר אף אחד לא נכנס. כולם התרחקו. הבנתי שאני מצורעת. ואם מישהו נכנס, הוא היה מספר סיפורי זוועה כאלה שיותר טוב שלא היה נכנס. עמוס ואני חיזקנו אחד את השני. הוא מצא נחמה בסיגריות. אני אפיתי לו עוגות. היה קשה לשנינו. הלכתי לעבודה, ומילה לא אמרתי לאף אחד. היה בחור שעבר כמה פעמים ביום ליד החדר שלי. לקח לו שנה עד שסיפר שהוא היה עם נועם בטירונות”.

“הייתי כלום”

עשרה קלסרים מסודרים הותיר אחריו עמוס דביר, שמת ב–1991. הם הועברו אלי מעודד מגידו, יזם נדל”ן שהיה מ”פ מילואים בחטיבת השריון 421 באוגדת שרון במלחמת יום הכיפורים. מגידו כתב מחקר על אירועי המלחמה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. את המחקר, “המערכה על פתחת ציר החת”מ ‘פוטון’ — קרבות ‘חמוטל’ וצפון ‘מכשיר’”, אפשר למצוא באינטרנט. לצורך המחקר קיבל מגידו ממשפחת דביר את החומרים שהאב אסף באופן פרטי על עלילות טנק הקצינים בחריצות, שלא לומר בכפייתיות, והם כוללים כתב יד בכמה גרסאות של ספרו, “טנק הקצינים”, שכתיבתו לא הושלמה מעולם. מהחומרים עולה סיפור מכמיר לב על דמותו המיוחדת והטרגית של האב השכול. ממצאיו נחשפו לראשונה בכתבה של יאיר קוטלר במוסף “הארץ” בספטמבר 1975. כעבור 14 שנים, לאחר שהתפרסם ספרו של יובל נריה “אש”, הוריו של נועם דביר התראיינו במוסף “חדשות”. כיום, לאחר מותו של האב, מתאפשרת לנו הצצה מרתקת במסמכים שאסף עמוס דביר בקפדנות — הלוא הם מפעל חייו.

בתקופה שלאחר המלחמה חיפש האב את בנו הנעדר. הוא החליט ללמוד את מקצוע הטנקאות. בקלסר שאותו כינה “על הפטון” יש איורים פרי ידו וסמינר שלם על המבנה הטכני של הטנק, חימושו, מה מתרחש בתוכו בזמן ירי, איזה ציוד יש בטנק, מה תפקידו של כל איש צוות, מהי צורת הדיבור בקשר, מהו סרבל חסין אש, מה אוכלים בעת קרב ואיך מנפנפים בדגלים. כך, יש להניח, הצליח האב הן להיות קרוב לבנו נועם והן להעמיק את המחקר כדי לכתוב את ספרו — רומן כמו תיעודי שבמרכזו המלחמה. הכל בכתב יד עגול ומסודר, בדפים שאורגנו בתיקיות. האב גם חרש את כל היחידות שבהן שירת נועם מתחילת המלחמה, ריאיין עשרות אנשים ואסף חומר רב ערך. הוא הספיק לכתוב כמה מפרקי הספר והציב מבנה טנטטיבי שלו, אך כאמור לא השלים את הפרויקט השאפתני.

מדוע אדם ששכל את בכורו, שנעדר במשך כחצי שנה, משקיע זמן ואנרגיה בכתיבת ספר? האם כמוצא מן הכאב והבדידות? האב מנסה להשיב על כך וכותב שרצונו לגולל את סיפור המלחמה הפרטי של נועם, משום שבנו מייצג את סיפורו של דור לוחמי שריון, שרבים מבניו נפלו. בזמן שהוריהם של כ–300 נעדרים ישבו בבתיהם וחיכו, הוא, האב, שקע במחקר מחייב ולא פשוט. תחילה למד וחקר את הקרב שבו נהרג בנו. הוא נסע לסיני, הסתובב ביחידות וריאיין אנשים. לאט־לאט החל לצייר לעצמו תמונה: קורותיו של נועם בשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד שנהרג. במחנה המאולתר “צ’רצ’יל”, כ–20 ק”מ מתעלת סואץ, פגש האב חייל שהתואר “מחדל יום הכיפורים” נראה לו מעוות. “מה שהלך שם בקרב היה פשע”, אמר לו החייל.

“שבועות רצופים עשיתי במחנה המטכ”ל, מעתיק ברשות עדויות של החיילים ומסמכים, מעיין בתצלומי אוויר ובמפות”, כותב עמוס דביר. “עדיין הייתי מנהל בית הספר ואת חופשת הסוכות כולה ‘ביליתי’ במחנה המטכ”ל. זוכר את כניסתי הראשונה לחדר המפות ותצלומי האוויר, יחד עם אל”מ יצחק. הבטתי בתצלום האוויר שמילא את הקיר כולו. עיני חיפשו את אזור ‘חמוטל’ הארור, שם, לפי הסברה, נהרגו בני ושאר אנשי צוותו בטנק. בלי משים פלטו שפתי, ‘רגע! כלום לא ייתכן שבסערת הקרב הם חלפו והגיעו עד ‘מכשיר?’ אחד האנשים בחדר שאל אותי, ‘היית מפקד בשריון?’ — ‘הייתי כלום’, עניתי לו בעצב”.

“בשלב די מוקדם אבא הבין שהיתה טעות גדולה בניווט ועלו על הגבעה הלא נכונה”, אמר השבוע עירא דביר. “הקרב היה ביזיון אחד גדול מבחינה צבאית. מפות הקוד של צה”ל היו אצל המצרים, מתורגמות לערבית. היה להם מודיעין מצוין. היה שם ברדק. טעות בניווט ועלו על מקום לא נכון. אלה היו גדוד 198, שזה הגדוד שלי, והשאריות של גדוד 9, שחדל להתקיים אחרי כמה שעות, שהצטרפו ל–198. טנק הקצינים שייך לגדוד 9″.

האב כותב כי בשלב מסוים במחקר העירה מזכירת הרמטכ”ל שבלשכה יודעים שהוא הגיע למידע על קרבות מסוימים שלהם אין עדיין תמונה מלאה שלהם. “היו ימים שנחלשתי ואמרתי לעצמי שזה כה מתאים לאופי של נועם להיות נעדר. להיעלם ולא להטריד איש במותו. זה לא היה משמעותי בעיני, ניסיתי לשכנע את עצמי, אבל לאמו רינה היה נורא חשוב שיהיה לנועם קבר. מין סוף פסוק. אדם נולד, חי, מת ונקבר במקום ידוע”.

בד בבד עם מלאכת המחקר ניהל האב מעין יומן אירועים. בדפים רבים מתוארים רגשותיו, לבטיו ומצוקתו. הוא מאבד ביטחון: “אינך יכול לכתוב ספר בלי להיות במקום… אינני אברהם מאפו שכתב רומן יפה על הארץ בלי להיות בה. אני יודע היטב שאם אזכה לכתוב את הספר, מיד ייחלצו בעלי אינטרסים… ויאמרו בהתגוננות מכוונת ותוקפת, ‘הוא יודע רק חצאי דברים, ה’דביר’ הזה”.

עמוס דביר. קרא כל ספר שעסק במלחמה.

קשיחות שריונאית

בחדר השינה של רינה דביר, בדירתה שבדיור המוגן בראשון לציון, יש ארון ובו ארכיון — או שמא מוזיאון — על תכולתו המגוונת: אלבומי צילומים, מסמכים, האותות של נועם, כתבות מהעיתונות ומהטלוויזיה, פרסים שהעניקה המשפחה על שמו, הקלטות של עדויות של חברים שנמסרו בבית ההורים. לארון הזה ישובו עשרה הקלסרים שמכילים את חומרי הספר, העדויות של הלוחמים, מפות צבאיות ועוד. באחד הקלסרים האב מתעד זיכרונות שצפים בו. הוא מתאר, למשל, איך הלך פעם עם נועם לסרט בתל אביב, וברחוב נתקל בהם “בחור גבה קומה ורחב כתפיים, מאלה המכונים בפי רבים ‘צ’חצ’חים’, שהתעכב בסערה לידנו. ‘הו־פה!’ קרא הבחור אל נועם בשמחה גלויה והתייצב מולו ופצח בשיחה… לשאלתי השיב נועם כי זהו חייל שלו במחלקה. נדהמתי! כך פונה חייל בשריון אל הקצין שלו? והרי הקשיחות בשריון מן המפורסמות היא. ‘אבא, כשאנחנו בטנק הפגז אינו מבחין בינינו…’”

שורשיה של משפחת דביר תואמים פרקים נבחרים מהנראטיב הציוני הלאומי, שהיה נהוג לכנותו “מלח הארץ”. נועם ועירא ספגו בבית את ההכרה שהשירות בצה”ל ובפרט ביחידה קרבית הוא ערך עליון וכי החובה למדינה היא בעצם זכות. עירא דביר: “אבא היה גאה בנועם, מ”פ בשריון, והנפילה מההיבריס הזה לשיברון הלב בגלל שנהרג שברה אותו. הוא אף פעם לא הצליח לחזור לשגרה. החפירה הפנימית עשתה לו רע והכי קשה היה שנועם איננו”.

האם רינה נולדה בארץ. הוריה, יוסף ופניה בלקין, היו חלוצים שנטשו לימודים ומשפחות ובאו ארצה בשלהי העלייה השנייה. הם היו חברים בגדוד העבודה. אחותה הבכירה שרה הדר, בת 88, שכלה את בנה אמיר במלחמת יום הכיפורים. בפרוץ מלחמת תש”ח השתייכה רינה להכשרה ברמת יוחנן ומונתה למזכירתו של מפקד הנפה מטעם ההגנה. כך הכירה את עמוס הופמן, נוטר, יליד הארץ, שעיברת את שמו לדביר. הוא ורינה נישאו בספטמבר 1949 ושכרו דירה בקרית ים. רינה עבדה כסייעת למורה לחקלאות בבית ספר יסודי. ב–6 באוקטובר 1950 נולד נועם וכעבור שלוש שנים נולד אחיו עירא, מחזאי (“עקידה”) ותסריטאי (הסרט “המחצבה”).

עירא זוכר את אחיו הגדול, שלקח אותו איתו לכל מקום ואף פעם לא התחרה בו. “הוא פרש עלי חסות מהרבה בחינות. כשרציתי ללכת לקורס חובלים, נועם אמר, ‘שכח מזה!’ וכך היה. נהניתי מהשירות הצבאי עד פרוץ המלחמה”. האם מספרת על המטלות שנועם הטיל עליה דרך קבע. כל מסיבות הכיתה התקיימו בביתם, וכשנועם ביקש גם חיילים שנשלחו למבדקי קצונה בבקו”ם בתל השומר עשו את הלילה בדירת ההורים בגבעתיים.

נועם התנדב לשרת בשריון והשתלם בקורסים שונים, בין השאר לקציני שריון ולמפקדי פלוגות בשריון. הוא שירת באותו גדוד שריון כמ”מ, סמ”פ וקמב”ץ. זמן מה לפני פרוץ המלחמה התמנה למ”פ של פלוגה באותו גדוד עצמו. בכל העדויות שאסף האב, חבריו החיילים דיברו על יחסו החם והחברי, על כושר המנהיגות שלו ועל מסירותו לחברים. בזמן המלחמה הוא חילץ נפגעים תחת אש.

חבר כתב להוריו: “אני זוכר את הפגישה הראשונה עם נועם ב’צ’רצ’יל’: יצא משם בחור נחמד והתחיל מיד לדבר במרץ ולדווח באופן שוטף למ”פ מה קרה בהיעדרו… כשנועם מדבר, נועם שר. לא בגלל שהוא רצה לשיר — ככה הוא דיבר. הוא בכלל עבד קשה, כשהיה קצין המבצעים של הגדוד היה ישן עם בגדים ועם צבעים של סיד ושל צבע שחור על הידיים וגם על הפנים. ככה היה שוכב מת מעייפות. כשהייתי מעיר אותו, היה פוקח זוג עיניים גדולות, יפות ועייפות ואומר: באתי לפני שעה־שעתיים לישון… הוא רצה להיות עם החיילים. הוא היה אחד הקצינים המוכשרים ביותר בשריון שאי פעם הכרתי”.

ב–8 באוקטובר, בהתקפה על “חמוטל” ו”מכשיר”, נפגע הטנק שבו לחם נועם עם שלושת חבריו הקצינים. במשך חודש חיכו בני משפחת דביר לאות חיים. האב כותב בספרו איך ב–6 בנובמבר ישבו הוא ורעייתו בלשכתו של רב אלוף (מיל’) חיים לסקוב, נציב קבילות החיילים בצה”ל.

“הייתי תשוש לחלוטין באותם הימים. חשתי כי כל הערכים שעליהם התחנכנו רוסקו אל נוכח עינינו. ביקשתי מלסקוב שאקבל סוף סוף ידיעה רשמית על היעדרותו של בני… ראיתי את פליאתו ואת ספקנותו. מסרתי לו שמות נוספים של מספר קציני שריון שמשפחותיהם לא קיבלו שום ידיעה וחלקן משתעשעות בתקווה נוראה… לסקוב נראה כיושב על גחלים, כממתין לצאתנו מהחדר על מנת שיוכל לאמת אם נכונים הדברים”.

דביר פנה ללסקוב: “‘מדוע לא דיווח מפקד הגדוד על הנעדרים?’ ‘המג”ד בשטח’, השיב לי לסקוב בטרוניה מסוימת… ‘המג”ד איננו בשטח, הוא מארגן את הגדוד בחיילים חדשים’, וציינתי את שם המקום הנמצא כ–40 ק”מ דרומית לתל אביב”.

באותו יום זכתה המשפחה לביקור של משלחת מטעם קצין העיר תל אביב. עמוס טילפן לרעייתו, שהיתה בעבודה, והיא השיבה שלא תטרח. כבר אין מה לדווח לה — היא יודעת הכל. אחד מאנשי קצין העיר קרא בקול את נוסח ההודעה כי נועם דביר נעדר, אך לא הסכים לתת לאב את ההודעה בכתב. האב רשם מפיהם כל מילה ומילה. כעבור כשעה טילפן אליו אביו של אחד מחבריו של נועם, שנעדר אף הוא, וסיפר שעבר חוויה דומה. רק אז הבין דביר: “נתינת ההודעה הממוספרת בידי ההורים יכלה ללמד על מספר החללים הנעדרים”, הוא כתב. אלא שהוא, כאחרים, ידע שמדובר באלף נעדרים בחזיתות הדרום והצפון — חיילים ומפקדים שנותרו בשטח אויב, שהיו יותר משליש מן ההרוגים. כאמור, שישה חודשים נמשכו החיפושים אחרי טנק הקצינים, ורק במרץ 1974 נמסרה למשפחה ההודעה שנועם נהרג והועלה לדרגת סרן.

רינה דביר עם נועם התינוק. דרבנה את בעלה.

לא זיכרון — זכירה

הספר “טנק הקצינים” נפתח בשלהי יוני 1974, בבוקר. דביר האב התרווח במושב מטוס הבואינג שהמריא מן האגף הצבאי של שדה התעופה לוד בדרכו לסיני. קצינה העירה לו שהוא מעשן יותר מדי. דביר כותב: “שישה חודשים לאחר שסוף־סוף זכינו והבאנו את שרידיו אל קבר ישראל, עדיין אני מוסיף ועושה את דרכי אחריו כבעבר. תשעה חודשים רצופים… ארוכים־ארוכים חלפו מאז אבדו עקבותיו בסערת הקרב במדבר. ועדיין אני בדרכי־דרכו…”

הקצינה נתנה לו עותק של השיר “אל מלא רחמים”. השורות של יהודה עמיחי עוררו באב את הכאב והן שבות ועולות שוב ושוב בדפים של עשרה הקלסרים פרי עטו. רגע לאחר הנחיתה בסיני הוא הזדהה כאביו של נועם דביר, והקצינה הפקידה בידו פתק שבו ביקשה ממנו סליחה על מות בנו וסיפרה שנועם היה מי ששיכנע אותה לצאת לקורס קצינות.

את המסע בסיני, בג’יפ של מפקד גדוד שריון, מתאר האב במסגרת האקספוזיציה שכתובה בסגנון של יומן וכוללת זיכרונות וחוויות פרטיות שלו כלוחם הן במלחמת העצמאות והן במלחמת ששת הימים. הוא נזכר במבט בעיני הלוחמים ב–67′. הוא שירת אז כקצין ממשל צבאי במילואים, במטה ששכן במלון אמבסדור שליד גבעת התחמושת. הוא ראה את מוטה גור מסתובב בלי דרגות האל”מ מחשש לירי צלפים ואת המבט בעיניו, “עם הכאב והזעזוע על נופלים בקרב”.

בכתב ידו המעוגל כתב האב על דפים של מפלגת העבודה הישראלית — המטה הצעיר. הוא תיאר איך ישב לאחר כיבוש רמאללה ב–67′ במכונית לארק עם קצין העיתונות של המטה ליד תחנת השידור בעיר, שקראה בערבית לתושבים הפלסטינים לשוב לבתיהם. “לפתע צדה עיני זקן מהלך… שחוח וזרד מזדקר ומטלית לבנה קשורה בידו, מתנפנפת, מלבינה במרחק… ואשתו הזקנה נשרכת אחריו. ‘בוא הנה’, קראתי אליו בערבית. הזקן ניגש… ‘אני רופא, אני רופא!’ ותחינה בלשונו. ‘תן לי את תעודת הזהות שלך!’ בעיניו היה מבט של נכבשים. ראיתי מבטים כאלה עוד במלחמת העצמאות ואחריה… ‘אני דוקטור דג’אני, יש לי מרפאה ברמאללה’”.

את המסע בעקבות הבן בסיני הגדיר האב בספרו “שיחת סיכום… אני עובר במקומות שבהם חי ונלחם הבן שלי שנהרג”. ימים ספורים לפני ההלוויה הגיש האב בקשה לאל”מ יעקב במחנה המטכ”ל וביקש לערוך סיור מסכם באזור. האב כתב כי הקצין “דיבר על לבי כי מוטב מכל הבחינות שאוותר על כך… אמרתי לו, ‘אני חייב זאת לנועם, לחבריו, ולעצמי’… חמש שנים תמימות חרש נועם את סיני כאיש שריון במלחמת ההתשה… נועם היה בא לחופשת שבת אחת לכמה שבועות… יעקב, עלי לבקר בכל המקומות שבהם חי הבן שלי מאז שסיים את בית הספר התיכון”.

דביר לא רק התעקש שעליו לעבור במקומות שבהם שהה בנו. הוא כתב שאמר לאל”מ, “אנחנו הקמנו את המדינה ותראה מה עשיתם לה, כמעט עד חורבן הבאתם אותה”. הקצין, כנעלב, הצהיר שגם הוא לחם ב–48′ בקרבות רמת יוחנן, אך דביר לא ויתר. הוא אמר לו שאינו מדייק והטיח בו שהוא מדבר עם מי שהיה בין אלו שהביאו מרגמה ופגזים להגן על המשק, ואילו רינה, שעדיין לא היתה אשתו, השתייכה להכשרה של רמת יוחנן והיתה מזכירתו של מפקד הנפה. “חברי נפלו שם, ובהם אחיו של משה דיין, זוריק, שנפל באותו קרב”.

עמוס דביר חזר מסיני במצב קשה, סיפרה רעייתו. “הוא שהה בסיני כשבועיים ובכל מקום פגש תלמידים לשעבר שהתרגשו לראות אותו וחשבו שהוא בא להרצות. הוא נע ממקום למקום וחיפש עוד מידע. כשחזר הביתה הוא אמר שלא מצא כלום אבל לא רצה לוותר. תמיד הקפיד על הופעתו החיצונית. הוא היה גבר כה מרשים. מורים ותלמידים העריצו אותו, אבל אחרי המסע לסיני הוא היה אדם אחר”. בנם, עירא דביר, הוסיף, “ההתעסקות בתחקיר והמפגשים עם החיילים והקצינים, איסוף העדויות והניתוח לפרטים של מה קרה ואיך, באיזה רגע אירע דבר זה או אחר, ארכו כמה חודשים אינטנסיביים וריסקו אותו”.

רינה מספרת שבעלה עמד בקשר הדוק עם אב שכול אחר. “הקשר היה טלפוני יומיומי והסיפורים של האב השני, אלוהים ישמור”. עירא דביר מוסיף: “קשרי ההורים השכולים הם דבר הרסני”. ואכן, באחד הקלסרים נדרש האב לעיסוק הכפייתי של ההורים בפרחים ובצמחייה בבתי העלמין הצבאיים וציין שיש להכניס זאת לספר ולא לשכוח לתאר את ההתגודדויות של ההורים ליד הקברים. הוא גם כתב, “אנחנו משפחות והורים לבנים שנפלו בקרב. הביטוי ‘הורים שכולים’ דחה אותי תמיד בעיוות שבו. מדביקים לנו תוויות של ‘הורים שכולים’ להצדקת כל מחדליכם, כולל הרחקת חלק מההורים מעבודתם. רק בימי זיכרון אנחנו שומעים, כי בעצם אנחנו משפחות יקרות. והרי כך טען המשורר עמיחי בשירו ‘יותר מדי’ — ‘יותר מדי ימי זיכרון — פחות מדי זכירה’”.

נועם דביר (משמאל) עם חבריו לפלוגה ב-1971. נודע כקצין חם, חייכן ופרפקציוניסט.

להילחם בסופרמן

מתוך התחושה הזאת נבט המחזה “עקידה”, שעירא דביר החל לכתוב ב–1980 ואשר זכה ב–1984 להצלחה בפסטיבל עכו והמשיך להצגות נוספות ברחבי הארץ. “עקידה”, בבימויו של רוני ניניו, הפגיש בשש תמונות שני אבות שכולים שמעבירים את ימיהם בקרית שאול ליד קברות הבנים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. השניים חיים את המוות יום־יום, תוך טיפוח הצמחייה שעל קברי בניהם. במחזה אומר בנץ: “אתה חשבת כמו כולם, וככה גם כל החארות במטכ”ל. זה שבנץ הסתובב עם תיק מלא עדויות שהוא צודק — זה שטויות. כולכם עשיתם ממני משוגע, ולי נמאס, הבנת? לי לא יגידו שאני פנטזיונר רק בגלל שהבן שלי נמצא בתוך האדמה… אתה זוכר שבאתי אל כל הגנרלים הנפוחים האלה בוועדת העיטורים וסיפרתי שהסופרמן הזה מסתובב ומספר שקרים על זה ששרוליק היה בהלם, כדי להצדיק את העיטור שלו? הם צחקו לי בפרצוף! ועכשיו, כאן, שחור על גבי לבן, הקצין הבודק קובע שהוא שיקר, והם ידעו כבר אז שהוא משמיץ בחור שנהרג וזה לא הזיז להם!”

המונח “סופרמן” מתייחס ליובל נריה, שעוטר בעיטור הגבורה, בין השאר בשל חלקו באירוע “טנק הקצינים”. באתר “בעוז רוחם” של אגף כוח האדם בצה”ל נאמר בין השאר על נריה: “ב–7 באוקטובר 1973 אירגן טנק, שאויש על ידי ארבעה קצינים שנותרו מפלוגתו ללא טנקים כשהוא המט”ק”. עם זאת, המחקר של דביר אישר את מה שנאמר בעדויות שהוא ליקט מחבריו של בנו — שעל פיהן נועם דביר היה זה שאירגן את טנק הקצינים ופיקד עליו. האב כותב איך יום אחד נפוצה השמועה שבנו לקה בהלם קרב. נריה היה סגנו וחברו של נועם (ראו מסגרת). עירא דביר: “ישראל מטות, שהיה איתי בקורס קצינים, כיום פרופסור לרפואת ילדים בהדסה, פגש את נועם לפני שהם יצאו לקרב על ‘חמוטל’. שאלתי אותו אם נועם היה בהלם קרב. הוא אמר, ‘הוא היה עייף ומותש. בהלם קרב? בשום פנים ואופן לא’. ברור שנועם היה במצב לא קל. מחצית מהפלוגה שלו הלכה, וזאת הפלוגה היחידה מגדוד 9 שהמשיכה לתפקד כמסגרת פלוגתית ביום הראשון למלחמה. הם בדיוק חזרו מהניסיון לחצות את התעלה לצד השני, שנכשל. ביום הראשון למלחמה נועם טיפל בין השאר בליאור יונתן (בנם של המשורר נתן יונתן ואשתו צפירה — ד”ק) והנשים אותו על הטנק. גם אני הייתי שם, החבר’ה הכי טובים שלי נהרגו. המ”מ נפל עלי והייתי שטוף בדם, ומשקפי הרוח שלי היו לבריכות דם. אף אחד לא יוצא מזה בסדר”.

הוריו של נועם טענו שנריה לקח לעצמו את כל הקרדיט וגרע את חלקו של בנם בקרבות כדי לזכות בתהילה כולה. האב ניהל מאבק ממושך שבסופו, בספטמבר 1975, שונה נוסח הצל”ש שהוענק לסרן נועם דביר, לראשונה בצה”ל. כשהוענקו צל”שים לארבעת אנשי טנק הקצינים שבקרבות הבלימה בתעלה החליטו עמוס ורינה לא להתייצב בלשכת הרמטכ”ל ונסעו למושב צלפון שבפרוזדור ירושלים כדי להשתתף בטקס הנצחה אישי ומרגש יותר — ברית המילה של בנו של אליעזר צברי, ששירת בפלוגה של נועם ונפצע קשה בקרבות החווה הסינית. הוא קרא לבנו נועם.

“‘עקידה’ היה סגירה של הסיפור”, אומר עירא. “ראיתי את אבא וחבריו השכולים ובהם אב של חבר טוב שלי שנהרג ביום הולדתו. בחופשה הראשונה שלי הבאתי להוריו את החגור שלו. ההורים שלי ושלו התחברו והקירבה של קרית שאול הידקה את הקשר. הסתכלתי על זה מהצד כמחזאי ואמרתי שיש פה עולם שאנשים לא מכירים, הסיטואציה של ההורים שקוברים את הבנים. הרי חנוך לוין כתב ב’מלכת אמבטיה’ את השיר ‘אבי היקר’. הורים שמקרבנים את בניהם אחרי שטיפחו גאווה ותובנה שאתה חייב להיות קרבי וכמובן גם הקצין הכי טוב בעולם ולשרת את המולדת”.

כמו בשיר “אבי היקר”, אביך כותב בספרו שעל קברו של נועם הוא ביקש ממנו סליחה. למה בעצם?

“מה שהיה יפה אצל אבא שלי שהוא לא הדחיק ולא חי בהכחשה עצמית. הוא הבין שעליו לקבל אחריות על החינוך שנתן לנו. הוא תפס שכמעט איבד את שני בניו. מהפלוגה שלי נהרגו 12 אנשים וכמה נפצעו, ואני יצאתי בחיים במקרה. חייל מצרי ירה טיל סאגר על הטנק שמימיני ועוד טיל על הטנק שמשמאלי, כשאני נוסע על הכביש וגורר טנק שני, ואני יושב על הצריח ומכוון את הנהג עם מושכות. שני ברווזים על הכביש. מזלי שאף מצרי לא החליט שהוא חייב להדליק אותנו”.

עד כמה זה שינה אותך?

“בשלב מוקדם שמתי את המלחמה מאחורי. ניתקתי קשר עם כל החברים. היה כנס במלאות 40 שנה לקורס קציני שריון. חצי מהאנשים שפגשתי זוכרים כל סנטימטר ימינה או שמאלה במסלולים שהם הלכו במלחמה. אני מחקתי 90% מהזיכרונות. אני לא זוכר כמעט כלום. אתה לא יכול להישאר שם. אבל יש לי נכות נפשית קשה. בואי נגיד שאני לא רגיש במיוחד. אשתי איריס, מורה ליוגה, מאוד רגישה וזה טוב לשלושת הילדים שלנו”.

למה אביך לא השלים את כתיבת הספר?

“הוא כבר היה חולה, אבל התכוון להמשיך לעבוד עליו. ב–1980 התחלתי לעבוד על ‘עקידה’, וברגע שהוא ראה שאני מתמקד בסיפור של נועם ובשכול הוא הניח את הספר שלו בצד. לא היה לו כוח נפשי להמשיך”.

“עמוס עישן שתיים־שלוש חפיסות ביום וחלה בסרטן”, אומרת רינה. “תקופה מסוימת הוא עוד ניהל את בית הספר רמים בגבעתיים. הוא נותח חמש פעמים, ואז בחר לצאת לפנסיה מוקדמת. בגיל 64 הוא נפטר”.