רקע

גדוד 9 (“עשת”) הוא מהגדודים הסדירים הוותיקים בצה”ל. ראשיתו במלחמת העצמאות, כגדוד התשיעי של הפלמ”ח בחטיבת הנגב, שהשתתף כבר אז בקרבות רבים, ביניהם הקרב לכיבוש באר-שבע. במשך השנים עבר הגדוד מספר גלגולים: תחילה לגדוד חרמ”ש בחטיבה 7, ובמבנה זה השתתף בפעולות תגמול, במלחמת סיני (1956) לחם כגדוד טנקים קלים AMX 13. אחר כך הוסב שוב לגדוד חרמ”ש, וככזה לחם בקרבות מלחמת ששת הימים (כשמצורפת לו פלוגת טנקי “מגח”, בפיקוד סרן יום-טוב תמיר). אחרי מלחמת ששת הימים הועבר הגדוד לחטיבה 14, וככזה לחם במלחמת ההתשה בקו התעלה(1968-1970), תוך כדי מלחמת ההתשה הוסב הגדוד שוב לגדוד טנקים “מגח”.

ערב יום הכיפורים 1973 אמור היה הגדוד לסיים תעסוקתו בגזרה הצפונית של התעלה ולעבור לשגרת אימונים במחנה “הגידי”. החלפה זו נדחתה עקב כוננות שהוכרזה לאור הידיעות על תרגיל גדול בצבא המצרי.

מבנה הגדוד:

הגדוד היה בנוי משלוש פלוגות טנקים ופלוגת מפקדה. פלוגת החרמ”ש פורקה כ-4 חדשים לפני כן.

בעלי התפקידים העיקריים:

מג”ד – סא”ל יום-טוב תמיר.
סמג”ד – סרן צוק בוסתן.
קמב”ץ – סגן יורם אופיר (“יורק’ה”) ז”ל.
מ”פ מפקדה – רס”ן מיכאל לס/רס”ן רפי יוסף.
רופא – סגן ד”ר דוד עזרא.
קצין קשר – סג”מ שמואל יגן.
קצין חימוש – סגן אלי שלום/סגן זוטא הראל.
שליש – סג”מ יוחאי מרדכי/סמ”ר גדי ודנאי.
רס”ר – פלדמן.

פלוגות הטנקים:

פלוגה כ’ – בפיקוד סגן נועם דביר ז”ל – מ”פ צעיר (קיבל את הפלוגה כחודש לפני המלחמה).
פלוגה ל’ – בפיקוד סרן אורי הקמן ז”ל – “ותיק” המ”פים בגדוד (כ-7 חודשים).
פלוגה מ’ – הפלוגה הותיקה בגדוד בפיקוד סגן יונתן צוובנר (“יונתי”) – בתפקידו כ- 3 חודשים.

המלחמה:

ערב המלחמה הגדוד היה פרוס כדלקמן:

מפקדת הגדוד – בדקלייה המכונה “חצב” (כ- 30 ק”מ מתעלת סואץ).
פלוגות כ’ ו- ל’ – בדקלייה סמוכה המכונה “קטיה”. מחלקה מפלוגה ל’ במעוז הצפוני ביותר שלאורך תעלת סואץ – “אורקל”.
פלוגה מ’ – במחנה מאולתר המכונה “צ’רצ’יל” (כ-20 ק”מ מתעלת סואץ).

הגדוד, בשונה משאר גדודי החטיבה -

1. לא היה “כפוף” מבצעית בקו לחטיבה 14 (בפיקוד אל”ם אמנון רשף), אלא לחטיבה מרחבית המופקדת על הגזרה הצפונית – חטיבה 275 (בפיקוד אל”ם פנחס נוי – “אלוש”).
2. לא היה אחראי במצב “שגרה” על קו המעוזים והמרחב.

טנקי הגדוד בנווה המדבר קטיה לפני המלחמה

טנקי הגדוד בנווה המדבר קטיה לפני המלחמה

הגזרה:

הגזרה הצפונית של התעלה (בת כ-60 ק”מ!!), בעלת מאפיינים ייחודיים – שטחים נרחבים המהווים ביצה טובענית (גם לטנקים), והתנועה מוגבלת לדרכים שנכבשו (צירי פלסטיק). הגזרה כוללת גם חלק מחוף ים התיכון.
המצרים החזיקו צבא (בעיקר קומנדו) בקצה הצפוני גם ממזרח לתעלת סואץ (מספר ק”מ לאורך התעלה מצפון למתחם “אורקל” ומספר ק”מ על גבי שרטון על שפת הים, בואכה מעוז “בודפסט”.

כוננות:

כשבוע ימים לפני המלחמה הוכרזה כוננות, הוחזרו לוחמים מחופשות, חומשו הטנקים ובוצעו פעולות נוספות, כל זאת לרגל תרגיל גדול שנערך בצבא המצרי.

יום כיפור:

בוקר

המג”ד יום טוב תמיר יצא לסבב שיחות עם הפלוגות ומשם לכיוון העיירה הנטושה קנטרה, ולעבר מעוז “מילנו”. מפקד המעוז, לאחר שנואש מפניות לגורמים שונים, פנה למג”ד 9, שכאמור אינו אחראי עליו, אלא באם יוכרז מצב של “שובך יונים” (תכנית הפריסה למקרה של חידוש האש בתעלה על-פי פקודת האוגדה, בטענה כי “משהו מוזר מתרחש בגדה הנגדית וכי כנראה המצרים הכניסו משהו לקו המים”.

שעה 11:00 בבוקר

המג”ד ומפקד המעוז יענקל’ה טרוסטלר עמדו על סוללת העפר של התעלה וממול שררה שלווה פסטורלית – חיילים מצריים הסתובבו ללא חגור ונשק, חלקם אפילו דגים בעזרת חכות. ממש לא יאומן ששלוש שעות לאחר מכן השלוה הפכה לגיהינום…

אכן נראה משהו מוזר מכוסה בברזנט נושק לתעלה, לפי קווי המתאר אכן זה נראה כמו טיל מכוסה, עוד הם דנים בעניין, נתקבל טלפון ממפקדת החטיבה בבלוזה להגיע לתדריך בשעה 12:00 בצהריים.

צהריים 12:00

בבלוזה נאספו כל מפקדי הגדודים של הגזרה. המח”ט “אלוש” שחזר זה עתה ממפקד האוגדה (האלוף אברהם (“אלברט”) מנדלר ז”ל) מסר כי התרגיל הגדול בצבא המצרי נמשך וכי ייתכן שיסתיים בשעה 18:00 בפתיחה באש, לאור זאת כל היחידות, כולל גדוד 9, יהיו בפריסת “שובך יונים” בשעה 17:00, כלומר להתחיל לנוע לא לפני 16:00.

לשאלת מג”ד 9 – יום טוב תמיר מדוע אם כך לא להתחיל לנוע מיד, ניתנה תשובה על-ידי המח”ט “אלוש” כי תנועה מידית עלולה לגרום להסלמה וכי הפתיחה באש איננה ודאית, תשובה זו ניתנה גם על ידי מפקד האוגדה שהמג”ד התעקש לשאול גם אותו.

צהריים 13:00

המג”ד שב לגדוד, אסף את המ”פים וקציני המטה, ותדרך בפעם המי יודע כמה, מה עושה כל אחד במצב של “שובך יונים”, תכנית שתורגלה בגדוד אין ספור פעמים. המג”ד הוסיף דגשים מניסיונו במלחמת ההתשה, איחל הצלחה לכולם, ואישר לרופא ד”ר דוד עזרא לנוע מיד כדי לפרוס את תחנת האיסוף הגדודית ליד הכביש במקום שהיה מוכן מראש, “לא נראה לי שתנועה של נגמ”ש ואמבולנס יכולה לגרום להסלמה…” הרהר המג”ד…

כאמור פריסת “שובך יונים” לפי פקודות האוגדה היא פריסה ראשונית כהכנה לאפשרות של “חידוש האש בתעלה”.

הפקודה לגבי הגזרה הצפונית קבעה:

הגזרה תתחלק לשתי גזרות גדודיות, כאשר גזרת ה”ביצה”, קרי קו המעוזים הכולל את “כתובה”, “דרורה”, “לחצנית” ו”אורקל”, כמו גם חוף הים עם מעוז “בודפסט”, יהיו באחריות גדוד החי”ר 68. הגדוד יתוגבר בפלוגת טנקים ל’ (“לפתן”), אשר תתפצל לצמדי טנקים, צמד מול כל מעוז (בעמדות דמויות סנפיר אשר נבנו מאות מטרים ממזרח לכל מעוז) ועוד המחלקה שהייתה מוצבת כבר במתחם “אורקל” .

יתר הגזרה, ממעוז “כתובה” ועד דרום האי אל-בלח שבתעלה, הכוללת את המעוזים מתחם “מילנו” ( מעוזי העיר קנטרה המזרחית) ומעוז “מפרקת” באחריות גדוד 9, בפריסה כדלקמן:

פלוגתו של נועם דביר (כ’) מול מעוז “מפרקת” – מוכנה לתפישת עמדות משני צדי המעוז.
פלוגתו של יונתן (“יונתי”) צוובנר (מ’) מול העיר קנטרה – מוכנה לתפישת עמדות משני צדי מתחם “מילנו”.
מפקדת הגדוד בתעוז “מרתף”.

המג”ד סיכם עם הסמג”ד צוק על חלוקת תפקידים ביניהם. המג”ד ינוע קדימה והסמג”ד ידאג ל”דחיפת” הגדוד מאחור.

צהריים 13:30

סגן מפקד החטיבה המרחבית התפרץ לרשת הקשר וצעק :”שובך יונים, שובך יונים”. המג”ד פקד על הפלוגות להתחיל לנוע, עלה בעצמו עם הקמב”ץ “יורק’ה” על הטנק שלו, והתחיל בתנועה מערבה. לאחר כ-5 דקות שוב קריאה בקשר מהחטיבה לעצור מיד ולחזור למחנה. הגדוד עצר, המג”ד החליט לנסוע עם הג’יפ למפקדת החטיבה ולברר מה קורה, כדי שלא לברר זאת ברשת הרדיו.

צהריים 13:50

מג”ד 9 בכניסה למחנה בלוזה, מטוסים מצריים תקפו את מפקדת החטיבה ואת מחנות “חצב” ו”קטיה”, רשת הקשר הרדומה התעוררה לחיים, המעוזים זעקו לעזרה כי הם מופגזים וכך גם דיווחים ראשונים על נפגעים בגדוד.

המג”ד הורה לפלוגות הטנקים לנוע למשימותיהם, ל”יורק’ה” הקמב”ץ להתקדם עם טנק המג”ד והנגמ”ש, וכי הוא בעצמו ינוע עם הג’יפ ויפגוש אותם ליד תעוז “מרתף”. בדרך חלף המג”ד ליד התאג”ד של ד”ר עזרא הממוקם במקום המיועד: “לפחות משהו מסודר במהומה” הרהר…

תעוז “מרתף” הופגז גם הוא, המג”ד החליט לוותר עליו בשלב זה, הוא שוחח בקשר עם המ”פים וכולם דיווחו לו כי הם מתקדמים במהירות למשימותיהם. הוא הורה להם להימנע מתנועה על הכבישים, כיון שהם מטווחים ומותקפים על-ידי המטוסים גלים גלים.

“יורק’ה” הגיע עם הטנק והנגמ”ש, חבורת הפיקוד נעה וחברה לפלוגתו של “יונתי” הנעה לכיוון קנטרה, פלוגתו של אורי פנתה לכוון צירי ה”פלסטיק” בביצות והתרחקה צפונה, המג”ד נפרד מאורי לשלום ו”שמור על הפירמה אצל גדוד החי”ר”, ולמעשה הייתה זו שיחתם האחרונה…

רשת הקשר של כל הגזרה הפכה למהומה אחת גדולה. כל המעוזים, גם מגזרת גדוד 68 דיווחו כי” עולים” עליהם, בחלק מהמעוזים דיווחים וצעקות כי “שורפים אותם בלהביורים”, פלוגתו של יונתי והמג”ד הגיעו לאזור קנטרה, נראה שחוץ מההפגזות ותקיפות האוויר המצב היה, יחסית, טוב יותר מאשר באזור מעוז “מפרקת”.

מכיוון שפלוגתו של נועם השתהתה בתנועתה בדיונות, החליט המג”ד לשנות משימות – לשלוח את “יונתי” לכוון “מפרקת”, כשהוא משאיר את מחלקתו של נתי אבטליון בקנטרה, וכשנועם יגיע, לנוע אתו לכוון מעוזי “מילנו”.

המצרים הפעילו חסימות קשר, בנוסף לעומס העצום שנוצר על-ידי זעקות המעוזים, כך שהמג”ד נאלץ לעבור לדבר ברשתות הקשר הפלוגתיות, הסמג”ד בעזרת האנטנה הגבוהה שבמפקדת הגדוד ניסה לתווך גם הוא.

“יונתי” הגיע לאזור “מפרקת”, והתחיל בירי לכוון ה”רמפות” המצריות שמעבר לתעלה, שם היו ממוקמים טנקים ונורו טילי “סאגר”, כשהפלוגה התקרבה למעוז, היא נתקלה באש תופת שניתכה מצדדיה ומעורפה, מלווה בטילי “סאגר” ורקטות אר.פי.ג’י מכיוון מאות חיילים מצריים שכבר חצו את התעלה.

פלוגתו של נועם התחילה להגיע ונעה לכיוון קנטרה, טנקים התחילו להיפגע. ראשונים המ”מים נתי שנפצע קשה (פלוגת “יונתי”) וליאור יונתן (פלוגת נועם) נפגע, נועם קפץ אליו וניסה לבצע החייאה.

זעקות המעוזים גברו. “יונתי” דיווח למג”ד כי הוא אישית נכנס לתוך מעוז “מפרקת”; אלו גם היו מילותיו האחרונות. יאיר טל, סגנו, “תפס” פיקוד וניהל את חילוץ הנפגעים יחד עם הירי על המצרים שיורים משני עברי התעלה.

טנק המג”ד נפגע בהפגזה ארטילרית ומכשירי הקשר יצאו מכלל שימוש, המג”ד עבר לפקד מנגמ”ש הפיקוד שהיה הכלי הזמין ביותר לידו: “אין לנו זמן עכשיו לארגן טנק אחר עם מערכת קשר מתאימה וכו’”, אמר יום טוב המג”ד ל”יורק’ה” הקמב”ץ ולשמואליק קצין הקשר, ושלח את הטנק “הנכה” שלו להיות טנק “אמבולנס” לפינוי נפגעים.

בינתיים בפלוגתו של אורי, המג”ד הצליח ליצור קשר עם סגן מפקד הפלוגה, סגן מירון אלתגר, שדיווח כי הוא נמצא בעמדות ה”סנפיר”, מול מעוז “כתובה”, ויורה על “הרמפות המצריות שממערב לתעלה וגם על חיילים רגליים שנמצאו משני צדי המעוז, וכי מ”מ 1 שאול מוזס וה’גור’ שלו, יהודה חרלובסקי, הצליחו להגיע למעוז שלהם, “בודפסט”, ונלחמים שם כנגד כוחות גדולים שמנסים לכבוש את המעוז המבודד. זו גם הייתה השיחה האחרונה של יום טוב עם מירון.

ובכן מה קרה בפלוגה של אורי

כשהתקרב צמד הטנקים של שאול מוזס למעוז “בודפסט”, ראה כי המעוז מופגז קשות ומותקף מהאוויר, שאול פעל לפי התרגולת ועלה לעמדות ליד המעוז, פתח באש על הכוח המצרי שנע לאורך השרטון, הטנק של יהודה התקלקל, ושאול וצוותו – דני הרינג התותחן, אילן בר הטען ובר-ציון הנהג מנעו את כיבושו של המעוז, וכך גם בכל הימים הבאים, נגד התקפות קומנדו, טנקים, התקפות אמפיביות מהים הפגזות ותקיפות אוויריות, במרחק כ-40 ק”מ מהגדוד, חיילי המילואים במעוז הוחלפו אחרי מספר ימים בחיילים סדירים. המעוז שוב היה במצור, ושאול וצוותו המשיכו בלחימתם הרצופה, כך שבסופו של דבר היה זה המעוז היחידי בכל קו סיני שהותקף, לא נכבש ולא פונה.

מחלקת הטנקים במתחם “אורקל” – עם תחילת ההפגזה על המעוז רצו חיילי המחלקה מהבונקר בו שהו לצורך תדריך, לכיוון הטנקים, המ”מ איציק רוט ז”ל נפגע ונהרג, סמל המחלקה שלמה ערמן ז”ל הפך למ”מ והחייל צביק’ה צימר ז”ל הפך למפקד טנק. מחלקה זו תודרכה בקשר על-ידי שאול מוזס, לחמה בגבורה בלתי רגילה ולחימתה הסתיימה בטרגדיה.

צמד הטנקים בפיקוד שמעון שפרינגר ז”ל והגור נחום רוזנברג ז”ל נעו לעמדותיהם שמול מעוז “לחצנית”, בדרך עלו על מארב. שמעון נפגע וצנח לצריח, הטנק של נחום, שניסה לתמרן הצידה ולסייע לשמעון, שקע בביצה נפגע וכל הצוות נהרג.

צוות הטנק של שמעון המשיך אתו עד למתחם “אורקל” שם כיבה הצוות את האש, הטען דוד אליאס רץ לבונקר להזעיק רופא, עוד הוא מחפש אחר הרופא, האזור הזה במתחם נפל בידי המצרים, דוד הצליח להסתתר ולירות בכוחות המצריים משך יומיים נוספים עד שנפל בשבי.

המ”פ – אורי הקמן ז”ל, שהיה בעמדה יחד עם הגור שלו, סגן אלי רן ז”ל, ושמע בקשר על ההיתקלות של הצמד של שמעון, נע לעזרתו. בדרך עלה הצמד על מארב נוסף. שני הטנקים נפגעו, צוותו של אורי נהרג, אורי המשיך להפעיל את המקלע וחיפה על נסיגת הצוות של אלי רן, עד שנפגע ונפל (גופת אורי ונהגו מאיר אקריש נמצאו ע”י המג”ד אחרי הפסקת האש בחיפוש נעדרים באזור השליטה המצרית והובאו לקבורה בארץ).

הסמ”פ – מירון אלתגר ז”ל, ששמע בקשר על היתקלות המ”פ, החליט לנוע יחד עם ה”גור” שלו, יוסי פלד, לעזרת המ”פ. טנק הגור נפגע (הצוות נפל מאוחר יותר בשבי), מירון החליט להמשיך בעצמו, הטנק נפגע; הצוות, קפץ כנראה, ועד היום מירון אלתגר, דני גילת התותחן, יעקב קלר הטען וחיים מוצפי הנהג מוכרזים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

בפלוגות נועם ו”יונתי” הנפגעים הלכו ורבו, ד”ר עזרא ניסה לטפל בכל מי שהגיע מהגדוד ומיחידות אחרות: “אני צריך להחליט במי לא לטפל…” אמר לעצמו הרופא.

מחלקת החרמ”ש של רוני ויצנר ז”ל (השייכת לגדוד האח 184 של חטיבה 14) והוצבה בגזרה ככוח חטיבתי, נשלחה כתגבורת. המ”מ רוני והמ”כ נפתלי נהרגו, חיילים נוספים נפצעו ושרידי המחלקה התפנו לאחור.

המג”ד ניסה לרכז כוחות מול שני מוקדי הפעילות, מעוז “מילנו” ומעוז “מפרקת”, ולהבהיר למפקד הגזרה כי המצב חמור. לשאלתו מה קורה בפלוגת אורי אף אחד לא נתן תשובה…

תגבורת של פלוגת חרמ”ש י’ מגדוד 79, חטיבה 401 (עורפי), בפיקוד יחיעם ששון הגיעה. המג”ד חילק אותה בין המשימות בקנטרה וב”מפרקת”, המג”ד הבין כי משהו חמור ביותר קורה בפלוגתו של אורי, כיוון שלא הייתה שום תקשורת עמם, גם לא על-ידי תיווך של הסמג”ד ומפקדת החטיבה. “אנחנו חייבים להגיע אל אורי, למרות, שכביכול, הוא כפוף לגדוד אחר כרגע, אבל גם המג”ד שם לא עונה”, אמר יום טוב המג”ד לקמב”ץ “יורק’ה”.

המג”ד ניסה לצוות כוח בהרכב מחלקת טנקים בפיקוד יובל נריה, סגנו של נועם, ועוד מחלקת חרמ”ש, ושלח אותם בציר עוקף קנטרה מצפון, בניסיון לחבור לפלוגת אורי. הכוח נפגע קשה, חלק מהטנקים שקעו בניסיונות התחמקות מטילי הסאגר.

גם מחלקת החרמ”ש נפגעת אנושות בניסיון החבירה ליאיר טל.

ערב 18:00

המצב בגזרה היה מסובך למדי. המג”ד, נועם, יאיר,יובל ויחיעם עסקו בחילוצים ובפינוי נפגעים, כשהם למעשה מכותרים, מכיוון שהמצרים נמצאו כבר בכל מקום, יאיר פצוע וסירב להתפנות. לפתע קול חדש בקשר – האלוף קלמן מגן שקיבל פיקוד על הגזרה. לקח למג”ד יום טוב תמיר זמן קצר לזהות את קולו של מפקדו ממלחמת ההתשה שדורש “דו”ח מצב”. המג”ד השתדל לתאר את המצב הקשה בצורה מוסווית (האויב מאזין), כשהאמת שהגדוד הוא למעשה הנגמ”ש של המג”ד, הנגמ”ש של יחיעם ועוד 2 טנקים כשירים. קלמן התחנן: “תחזיקו מעמד עוד מעט תגיע תגבורת”.

לילה 20:00

קול חדש בקשר, מח”ט 460 – גבי עמיר, יצר קשר עם מג”ד 9 יום טוב תמיר, הסביר כי הם נמצאים על ציר “מאדים” בדרך לגזרת הגדוד, וביקש מהמג”ד לצאת לכיוון שלו כדי לפגשו. המג”ד האיץ ביאיר להפסיק את חילוץ הטנק שהוא עסק בחילוצו, והודיע בקשר לכל מי ששומע מהגדוד שינוע לכוון תעוז “מרתף” והטיל על הסמג”ד לטפל בתיקון טנקים, הניתנים לתיקון בעורף. המג”ד, בליווי הנגמ”ש של יחיעם, פרצו מזרחה ונעו לעבר מח”ט 460.

בפגישה עם המח”ט, ששאלתו הראשונה “היכן הגדוד?”, ענה לו יום טוב: “זה רוב הגדוד”, ופירט בקצרה היכן לדעתו נמצאים המצרים. גבי עמיר אמר כי הגיע עם גדוד טנקים של אמיר יפה וכי גדוד נוסף יגיע מאוחר יותר.

בהתייעצות משותפת, ובהתחשב בכך כי מפקדי החטיבה אינם מכירים את הגזרה המסובכת – ביצות, מלחות טובעניות, שדות מוקשים ,סוללות עפר, מעוזים, שטח בנוי וכו’, הציע מג”ד 9 שיוביל את גדודו של אמיר יפה לכיוון מעוז “מפרקת” ולפריסת טנקים משני צדי המעוז על קו המים. מג”ד 9 הוביל, וגדודו של יפה הגיע אכן לאזור צדי המעוז והתחיל בקרבות קשים ביותר עם המצרים. יום טוב נכנס לתוך המעוז, ומצא שם בסך הכול 5 חיילים כשירים להמשך לחימה. גבי עמיר ביקש רשות לפנות את המעוז, ובשלב זה הרשות לא ניתנה. יום טוב ניסה למצוא את “יונתי” שנפגע – אחר הצהריים והועף מהטנק, אך לא מצא אותו.

מח”ט 460 קרא שוב ליום טוב, והודיע לו שהגיע עוד כוח שלו בסדר גודל גדודי בפיקוד שילה ששון, ושוב הציע מג”ד 9 שהוא יוביל הכוח לכיוון מעוזי “מילנו”, תוך חציית העיירה קנטרה המזרחית שכבר נתפסה על-ידי המצרים. הכוח של שילה התארגן בשדרות, ונע לכיוון מערב תוך המטרת אש לצדדים. יום טוב הגיע למוצב “מילנו”, פגש את יענקל’ה, אותו מפקד מעוז שפגש בשעה 11 בבוקר כשהכל נראה כל כך שלו. יענקל’ה הסביר כי למרות שמימינו, משמאלו ובעורפו (קנטרה) השטח בידי המצרים, הרי במעוז עצמו המצב סביר.

אחר חצות

יום טוב ביקש ממח”ט 460 להמשיך עם הכוח צפונה כדי לנסות ולהציל משהו מפלוגתו של אורי, ואכן בשלב ראשון קלמן אישר את הבקשה, ויום טוב התחיל להוביל צפונה. ביציאה ממעוז “מילנו” נפל נגמ”ש המג”ד לתוך בור ענק שנפער בהפגזה, ניסיונות היציאה ממנו נכשלו והמג”ד הורה לכל הצוות לקפוץ ולנטוש את הנגמ”ש.

רעש של טנק “צנטוריון” מהכוח של שילה התקרב מדרום, המצרים שבעיר, ממזרח, ירו גם הם ואז חלפו בראשו של המג”ד “הנה אני מג”ד טנקים, כמעט ללא גדוד, ללא הטנק שלי, ללא הנגמ”ש, על הקרקע רגלי, המצרים מצד אחד, כוחותינו שלא יודעים על קיומנו עוד מעט מגיעים, ואם לא המצרים – הרי הם יחסלו אותנו, וכל זאת במרחק 200 מ’ מהמקום בו שכבתי פצוע קשה אחרי שטיל פגע בטנק שלי במלחמת ששת הימים…”

הנה הצטודד לוע התותח של ה”צנטוריון”, אבל ברגע האחרון הבחין המ”פ יקי ודמני (מחט’ 460), ירד מהטנק ועזר ליום טוב וצוותו לצאת מהבור. יום טוב טיפס לטנק של יקי, יתר האנשים טיפסו לנגמ”ש של יחיעם, ויום טוב הוביל את הכוח צפונה. התקבלה פקודה מקלמן לא להמשיך צפונה, אלא לצאת מזרחה, כיוון שמכל כוח התגבורת שרדו מעט טנקים, ולכן יש להיערך מחדש.

בוקר יום א’

הכוח הגיע לאזור תעוז “מרתף”. שרידי הגדוד התקבצו סביב המג”ד, נועם ויובל הצליחו לארגן 5 טנקים, הפגזה כבדה ועייפות גרמו להתנגשות קשה שהותירה את הגדוד עם 2 טנקים כשירים והנגמ”ש של יחיעם. על טנק אחד פיקד יאיר הפצוע, שסירב להתפנות, ועל הטנק השני – כל צוות הקצינים ששרד אצל נועם – נועם, יובל, רטר (אחרי שנשא על גבו את המט”ק דני בן-אבו השרוף) ופיין. לימים נודע הטנק בשם “טנק הקצינים”. המג”ד אמר לכל מי ששרד “תמצאו טנקים, נגמ”שים, לא חשוב מה, רק להמשיך ולהילחם”.

המח”ט – גבי עמיר, מציע למג”ד 9 להצטרף אליו כקצין אג”ם (קצין האג”ם של החטיבה נהרג בקנטרה). “אתה מכיר הגזרה ואין כרגע גדוד”, יום טוב הסכים. הוא ו”יורק’ה” הצטרפו לנגמ”ש המח”ט, יחיעם עם נגמ”שו צמוד אליהם, ושני הטנקים הצטרפו לגדודו של אמיר יפה. בשלב זה המג”ד לא ידע כי במעוז “אורקל” עדיין ישנה מחלקה מוקטנת של הגדוד ופעילה מאוד.

ראשוני אוגדת “ברן”, מגיעים. יש פתאום תקווה כי כל העניין ייגמר בקרוב.

בינתיים, במוצב “אורקל”, הטנק של המט”ק אנדריי מולדובן הצליח לפרוץ מהמוצב, בדרך מולדובן הועף מהטנק ונהרג, מבלי שאנשי הצוות שהיו בתוך הטנק חשו בכך. הטנק עם נהגו דורון בן שמעון, הצליח לחצות את כל השטח המצרי, הגיע ל”מרתף”, הצטוות מחדש, והצטרף גם הוא לחטיבה 460. סמ”ר ערמן שלמה המשיך בלחימה עד הערב יחד עם הטנק של צימר, למרות שחלק מהמתחם כבר נכבש, בערב קיבל המעוז אישור נסיגה ופינוי.

הם התארגנו בשיירה כאשר שלמה מוביל, אחריו זחל”מ עם חיילי המילואים ששרדו וסגר הטנק של צימר. שלמה שיתף את מוזס ממעוז “בודפסט” בשיקולים השונים, ונעזר בעצותיו. השיירה פרצה באש דרומה, בדרך נפגע הזחל”מ והטנק של צימר ובעצה אחת עם מוזס החליט ערמן להמשיך ולא לחזור, כיוון שכל השטח היה כבר מלא במצרים וחזרה פירושה היפגעות בטוחה.

בדרך השמיד הטנק של ערמן כלים רבים וגם חיילי חי”ר, אסף אליו חייל מילואים פצוע שנשאר בשטח (יצחק לוי) והנה לפתע נפגע הטנק, מאותו מארב שפגע במירון יום קודם לכן. שלמה הורה לצוות לנטוש את הטנק, הוא החליט לנוע ברגל מזרחה בביצות כשהוא סוחב על גבו את לוי הפצוע בשטח קשה ביותר, כשהוא מפיח תקווה ועידוד בחייליו. כתוצאה מטעות טרגית של זיהוי, הצוות נורה ע”י יחידת מילואים שהגיעה לגזרה וקיבלה התראות על כוחות קומנדו מצריים המסתובבים בשטח. שלמה ערמן ורמי גולדברג נהרגו לפני שהאש פסקה.

הסמג”ד צוק בוסתן צירף אליו מספר לוחמים, את הרופא וחלק מהחימוש ומהמפקדה, והצטרף כסגן ל”כוח לפידות” של חטיבה 460. “יורק’ה” ביקש גם הוא לעלות על טנק והצטרף ל”טנק הקצינים”, הטנק נפגע בקרב על “חמוטל” ו”מכשיר” וכל הארבעה נהרגו. יובל עזב אותם לפני כן ועבר לטנק אחר, ולעוד טנק, עד שנפצע ופונה. יאיר, אחרי פציעה נוספת, התפנה סוף סוף לבית-חולים. אלי רן שהצטרף עם צוות חדש נהרג ב”הברגה”.

יום טוב תמיר המג”ד המשיך עם חטיבה 460 לאורך כל המלחמה – מקרבות הבלימה, הצליחה ועד לקרב בעיר סואץ.

משך כל הזמן בכל פגישה עם מפקד האוגדה “ברן”, שהיה גם מפקד גיסות השריון, ביקש יום טוב שיסייעו לו להקים את הגדוד מחדש, בכל פעם זה נדחה ש”רק נסיים עם השלב הזה…”. והנה סוף סוף מהעיר סואץ נוסע מג”ד 9 לבית הספר לשריון בג’וליס שם התארגנו שרידי הגדוד וחיילי מילואים שהגיעו מחו”ל, כאשר מי שארגן אותם היה רס”ן עמוס לוריא. המפ”ים החדשים היו – יאיר טל, אהרון פלר ואברהם שמיר.

לאחר יום אחד של אימונים חזר הגדוד לסיני בהרכב מלא, צלח את התעלה והצטרף לאוגדת שרון, תחילה לחטיבת חיים ארז, ולאחר לחצים של המח”ט המקורי – מח”ט 14 – אמנון רשף, חזר הגדוד לחטיבה. השמועה על תקומתו של הגדוד פשטה, וחיילים רבים שהיו בגדוד והתגלגלו ליחידות אחרות שבו לגדוד. הגדוד לקח חלק במספר תקריות אש שהיו בגזרה.

כתב: תא”ל (מיל’) יום טוב תמיר – מג”ד 9 במלחמת יום הכיפורים.
אושר: צה”ל/מחלקת היסטוריה.
ערך: אל”ם (מיל’) ברוך קורות.