“קשר-פנים”

במלאת 30 יום לפטירתו של סמל אורי סלמן ז”ל – מפקד כיתה בפלוגה

ביום שבת, שישה באוקטובר 1973 בצהריים, עלינו אורי ואני לנגמ”ש 9 [כיתת חימוש פלוגתית]. אני לתא הנהג ואורי לתא המפקד, אני עם הסטיקים ביד ואורי עם “עוזי”.
ללא חיילים בתא הלוחמים, ללא “אפס חמש” [מקלע כבד 12.7 מ"מ], ללא “מאג” [מקלע בינוני], ללא מכשיר קשר שיאפשר לנו קשר חוץ.
רק קשר פנים, ביני לבין אורי, ומבטים.
יוצאים מתעוז “טלוויזיה” ונוסעים, ארבעה נגמשי”ם, להגנה הקפית סביב מחנה טסה [מחנה מפקדת הגדוד] בנגמ”ש שחזר יום קודם מטיפול בגש”ח, עמוס זחלים וציוד טכני.
תוך כדי נסיעה, ראינו מטוסים טסים לכיוון מזרח ולאחר מספר דקות של נסיעה נראה עמוד עשן שחור שהתמר מכיוון טסה. לפתע נראו פטריות עשן של פגזים שנפלו במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו. הבנו שהתחילה מלחמה. “אמא שלי בטח מודאגת” אמר אורי. “מעניין אם בבית יודעים משהו” הוספתי, ואיני בטוח – שהבנו באותו רגע מה פרוש מלחמה. ידענו שבמלחמה יורים, הורגים, נפצעים ואולי נהרגים. אך לא ממש ידענו איך מרגישים. אף מטרת דמות מעולם לא ירתה עלינו ואף חבית לא השיבה אש. הנגמ”ש של יורם ברין, מפקד המחלקה, התקרב אלינו (לא היה לנו קשר חוץ) ויורם אמר לאורי שחוזרים ל”טלוויזיה”. המצרים מתקיפים את החבר’ה בתעוז. היות שלא היו לנו מקלעים בנגמ”ש, קבלנו, מהנגמ”ש של יורם, מקלע מאג וארגז פעולה ואורי התקין אותו במקום ה”אפס חמש”. התחלנו לנסוע מערבה יחד עם הנגמשי”ם האחרים.
הגענו קרוב לתעוז ולפתע ראינו טילים חולפים מעלינו. באפיסקופ [מכשיר תצפית של נהג הנגמ"ש] הימני ראיתי כמה חבר’ה יורדים מנגמ”ש שנפגע ועוברים בריצה לנגמ”ש אחר. מולי ראיתי כתם שחור מתקרב ובמקביל נשמעה צעקה של אורי “נהג אחורה!”. הטיל חלף מעלינו ואני המשכתי לנסוע לאחור כמה עשרות מטרים כאשר המבטים מופנים לכיוון ממנו ירו עלינו המצרים.
נסענו בזיגזג שמאלה וימינה, והמשכנו לתמרן בין מכתשי הפגזים שנפלו ליד התעוז כשאני משתדל לנסוע ממכתש למכתש. אורי ואני “הסכמנו” שפגז לא נופל פעמיים באותו מקום… לאחר מספר דקות אורי אמר לי “יישר קו עם הכלים האחרים, מסתערים”. הסתכלתי דרך האפיסקופים לצדדים וראיתי את וסרמן פורש ידיים בתנועה המוכרת מהאימונים. נכנסתי לקו ההסתערות והשתדלתי לשמור על הקו, כמו באימונים. אחרי כמה שניות ראיתי משמאלי טנק בוער. צללית כהה של הטנק עטופה בלהבות אדירות, כמו כתובת אש. “בזוקה מימין” נשמעה לפתע צעקה. הסתכלתי ימינה, לא זיהיתי. “משוך ימינה” צעק אורי. הרגל על הגז עד הסוף, משכתי סטיק ימין וחפשתי את הבזוקה. “ישר” נשמעה צעקה. באותו רגע זיהיתי חייל מצרי שוכב מולנו. דהרתי לכיוונו לביצוע “תרגולת בזוקה”. אורי ירה בו ואני הייתי אמור לדרוס אותו. ידעתי שאין מי שיזרוק את הרימון לאחור.
הגעתי למרחק כמה מטרים מהמצרי, הוא המשיך לשכב (כנראה נפגע כבר מהירי של אורי), משכתי מעט סטיק ימני כדי להתיישר מולו והזחל הימני עלה על רגליו. ידעתי שהייתי אמור למשוך את הסטיק עוד ימינה ולדרוס אותו, אבל את זה, לא ממש תרגלנו.-בדרך כלל-הייתה שם חבית….
אמנם שמעתי את פקודותיו של אורי, אולם לא יכולתי לראות, מתא הנהג, את מלחמתו שלו מצריח המפקד.

לימים, סיפר אורי את אשר הוא ראה וחש:

“שינינו כיוון ופנינו שמאלה כדי לטפל בחוליה הזו. עבדנו כמו אוטומט. זיהינו חוליה כזו, דהרנו קדימה, מרססים באש ועולים עליהם עם השרשראות. דרסנו חוליה אחת. בינתיים התברר לי שנגמרה לי התחמושת. עד אז יריתי גם מטווח של 600 מטר. זה היה הקרב הראשון שלי ויריתי בלי סוף. פתאום אני מגלה שהקרטונים האלה, שכל הזמן יריתי עליהם במטווח, יורים עלי בחזרה.
המשכנו למעלה, הגענו לקצה הגבעה וקיבלנו חושך בעיניים: המון מצרים מסתובבים בשטח. הגענו ליעד. הייתי רחוק מהנגמ”שים האחרים וכשהגענו קרוב למצרים צעקתי לנהג בר-יוסף ‘תדרוס, קדימה, תדרוס!’ והוא דרס. זה היה מוזר: דרסנו חיילים שלא ברחו מהנגמ”ש. אתה לא מבין את זה. זה מתחיל להפחיד אותך. מחזה ממש סוריאליסטי. אני עומד לדרוס מישהו והוא לא בורח. בכלל לא זז. מחזה מטורף לגמרי. זה לא הגיוני. הם קפאו. גם אנחנו, מרוב תדהמה. לא הבנו את פשר ההתנהגות הזו”.
מתוך: “אבירי לב” גדוד 184, עמוד 138.

המשכנו בהסתערות תוך כדי פקודות “שמאלה” ו “ימינה” של אורי. מימיני ומשמאלי כבר – לא ראיתי נגמשי”ם.
לא ידעתי שבאותם רגעים שלמה לוין – מפקד הפלוגה, נתן פקודה לתפוס עמדות אש מול המצרים ולא להמשיך בהסתערות.

אורי המשיך את סיפורו:

“הוצאתי את העוזי כדי לירות בשני מצרים שהתרוצצו לפניי. אני יורה, אבל כמו בסרטים – בדיוק אז יש לי מעצור. אני חוזר פנימה, מחליף מחסנית, דורך ויוצא שוב, יורה צרור, ואז זרקו עלי רימון, שהתפוצץ על הסיפון. עפתי אל המקלע. התמלאתי רסיסים, הרגשתי דקירות בגב אבל לא קרה לי שום דבר. התחלתי לירות קדימה, הסתובבתי וראיתי מאחור מצרי כורע, שלושה מטר ממני. הסתובבתי לירות בו – אבל איחרתי. הוא ירה בי ראשון מהקלצ’ניקוב שלו. הכדור חדר לגב שלי. מלמטה למעלה, פגע בעמוד השדרה, חדר לריאות וחלף חצי סנטימטר מהלב. נפלתי פנימה…”
מתוך: “אבירי לב” גדוד 184, שם.

המשכתי ישר. לא ידעתי שאורי נפגע. קשר הפנים היה שקט, לא קבלתי פקודות והמשכתי לדהור קדימה, כמו באימונים. השקט בקסדת ה “וי.אר.סי.” [מכשיר הקשר] שלי נמשך ואני לוחץ על הדוושה וממשיך קדימה בהסתערות, מנסה ליישר קו אבל אין עם מי… לפתע, במרחק כמה עשרות מטרים הגיחה מולי, מאחורי שיח גדול, קבוצה של כ- 8 – 10 חיילים מצרים שהחלה לברוח. התחלתי לדהור אחריהם. הם רצו ואני אחריהם עם הנגמ”ש. ברגע מסויים, כשהמרחק הצטמצם, התפצלה הקבוצה. חלקם רצו ימינה וחלקם פנו שמאלה. המשכתי במרדף אחרי הקבוצה שפנתה ימינה. התקרבתי אליהם במהירות, וכשרק מטר או שניים הפרידו בינינו הסתובבו וניסו לבלום את הנגמ”ש בידיהם. ראיתי אותם מולי ממרחק אפס ואולי עצמתי את עיני, אך הנגמ”ש לא עצר….
השקט בקסדת ה- “וי.אר.סי.” נמשך. לא הספקתי לעכל את הרגע הקודם, ובעודי נוסע ראיתי מולי, במרחק של כ -20 – 30 מטר, חייל מצרי, גדול, שחור, עם קסדה על ראשו. לא היתה ברירה אלא להמשיך לכיוונו. המצרי הזדקף לפתע , שלף רימון, הוציא את הנצרה ונעמד מול הנגמ”ש המתקדם. הפניות החדות בחולות, קודם לכן, האטו את המהירות. הרגל לחצה על הדוושה בכל הכח, אך הנגמ”ש המשיך באותו קצב ונדמה היה כאילו לא זז. המצרי עמד מולי נחוש, עם הרימון ביד, ואני, עם מדף נהג פתוח, עם הסטיקים ביד, הבנתי שעוד כמה שניות הרימון ייזרק ויתפוצץ. “תירה בו, אורי תירה בו” צעקתי. המצרי המשיך לעמוד כאשר היד עם הרימון נוטה מעט לאחור. “אורי תירה בו” המשכתי לצעוק. היה נדמה לי ששמעתי גניחה. המצרי המשיך לעמוד. הייתי כבר קרוב מאוד, כ- 10 מטרים. הבנתי שהכל תלוי בי. ראיתי את הפרצוף השחור מתחת לקסדה, היד שהחזיקה ברימון נטתה עוד לאחור והיה ברור לי שהוא יקפוץ הצידה כשאתקרב עוד קצת, וישחיל את הרימון פנימה לתא הנהג. ידעתי שאני חייב לדרוס אותו. הגעתי למרחק של 2 – 3 מטרים ממנו והוא רץ ימינה, כפי שחששתי. משכתי סטיק שמאלי, אחריו, וכבר לא ראיתי אותו באפיסקופ. חיכיתי בכל שניה לפיצוץ בתוך תא הנהג.
הגוף התכווץ, וכמו בסיפורים על תחושת הסוף, ראיתי לנגד עיני את הורי, אחי, אחותי…
הרגל המשיכה ללחוץ על הדוושה, הגוף עדיין מכווץ, מתכונן לפיצוץ… עברו עוד כמה שניות, הנגמ”ש המשיך להתקדם ושום דבר לא התפוצץ.
בהיתי לפנים, לא מבין איך זה לא קרה. אולי הצלחתי לדרוס אותו, אולי פיספס…
לפתע, גניחה נוספת בקשר פנים החזירה אותי מיד למציאות והבנתי שאורי פצוע. קראתי לו, אולי צעקתי, ונעניתי בגניחה נוספת. הייתי חייב לעצור אך מסביב היו חיילים מצרים.
קני רובים ו אר. פי. ג’י. היו מכוונים אלינו ולא היתה ברירה אלא להמשיך קדימה, לא ברור לאן…
המשכתי לנסוע כמה מאות מטרים מבלי שנפגענו (לא ברור איך…) ומשלא ראיתי מצרים לפני החלטתי לעצור ולראות מה עם אורי. התרוממתי מתוך תא הנהג ועמדתי על מושב הנהג. מאחורינו ראיתי חיילים מצרים. אחזתי את קנה המאג שהיה בעמדת ה”אפס חמש” כדי להפנותו לכיוון המצרים והרגשתי את כף ידי “נדבקת” לקנה הלוהט. סובבתי את המאג לכיוון המצרים ולחצתי על ההדק. רעש הצרור שציפיתי לשמוע לא נשמע. הסתכלתי אל ארגז הפעולה, הוא היה ריק. הבנתי שאורי רוקן אותו לפני שנפגע. המצרים היו במרחק 200 – 300 מטרים מאיתנו וה”עוזי” שהיה בתא הנהג לא היה ממש אפקטיבי. החלטתי להתרחק מהמצרים כדי שאוכל לטפל באורי. הסתכלתי סביב ולא ידעתי לאיזה כיוון לנסוע. מרוב פניות ושינויי כיוון וחיילים מצרים סביב אבדתי לרגע את הכיוון. משמאלי, מסך עשן אדיר לאורך קילומטרים ובצד השני חולות ופטריות עשן פזורות. הנחתי שלשמאלי “התעלה” [תעלת סואץ] והחלטתי לנסוע בכיוון הפוך לתעלה. נכנסתי לתא הנהג והתחלתי לנסוע “הפוך מכיוון התעלה”, לא לגמרי ברור לי לאן. לאחר כמה דקות הנחתי שאני די רחוק מהמצרים. עצרתי ועליתי לסיפון הנגמ”ש. לא ראיתי חיילים. ירדתי לתא הלוחמים וראיתי את אורי שרוע לרוחב הנגמ”ש, על הגב, מתחת לכסא המפקד. החולצה היתה ספוגה בדם. ניסיתי לאתר את הפציעה אך לא הצלחתי למצוא את מקור הדימום. אורי מילמל משהו ואני ניסיתי להזיז אותו בזהירות בנסיון לאתר את הפציעה. אי אפשר היה להזיז אותו במרווח הצר שבין תא המנוע לכסא המפקד. הנחתי שאורי נפגע בגב (ואולי מילמל משהו על גב או רגליים) וחששתי להרים אותו שמא אגרום לנזק חמור יותר. החזקתי את התחבושת האישית ולא ידעתי מה לעשות איתה אבל הייתי חייב לעשות משהו. זנקתי חזרה אל הסיפון ומשכתי מלמעלה את הג’ריקן מהמנשא האחורי. תחמושת ומקלעים לא היו בנגמ”ש אבל מים בג’ריקן היו ! לא רציתי לאבד אף רגע ושפכתי מים על אורי ישר מהסיפון כדי לשמור אותו ער. נכנסתי מיד לתא הנהג והמשכתי לנסוע לכיוון שהנחתי שהוא כיוון “כוחותינו”. לא עברו מספר דקות ומולי, במרחק כמה מאות מטרים, חיילים. ידיהם היו מונפות. אני לא לוקח שבויים חשבתי לעצמי. אורי שוכב פצוע מאחור ומי ישמור עליהם ? אולי לעקוף ולהשאיר אותם שם, אך מה אם יירו עלינו, אין מי שיירה בהם חזרה.

scan12
המרחק הצטמצם ובאופן אינסטיקטיבי, תוך כדי התלבטות, דרכתי את ה”עוזי” שהיה לידי. הוצאתי חצי גוף מחוץ לתא הנהג, מכוון את הנשק לכיוון החיילים, כשרגל ימין לוחצת על הדוושה. לירות בהם נראה פתרון מתאים יותר מאשר לקחת אותם בשבי או להתעלם מהם, אבל לירות בשבויים ?
משקפי הראיה שלי שנועדו לצפיה בטלויזיה, היו בפאוצ’ בחגור, הנגמ”ש המשיך להתקדם והמרחק הצטמצם עוד יותר, דמויות החיילים התבהרו ולפתע זהיתי בין הדמויות את פלר, סמ”פ פלוגה ז’, פלוגת הטנקים שישבה בתעוז “נוזל”. למזלם ולמזלי, הייתי צמוד אליו במהלך התורנות של נהגי הנגמ”ש בפלוגות הטנקים. שם הכרתי אותו.
הרגשתי הקלה אדירה. נפתרה לי בעיית “השבויים”. לא לקחת אותם, לא לירות בהם והכי חשוב, לא הייתי לבד. אולי יוכלו לעזור ולטפל באורי. אולי הם יודעים איפה התאג”ד. עצרתי לידם. “תוריד כבשׁ” [דלת אחורית של הנגמ"ש] הם בקשו. הסתבר שהיו שם טנקיסטים שסבלו מכוויות קשות. הם זרקו החוצה את כל מה שהיה בנגמ”ש מאחור. קיטבגים [שקי חפצים], זחלים, בוגיס [גלגלי נגמ"ש] וכל מה שיש בדרך כלל ב “נגמ”ש 9″ והכניסו את הפצועים. אחד מהם התיישב בצריח המפקד. שאלתי אם הוא יודע את הכיוון. הוא סימן את הכיוון בידו והתחלתי לנסוע במהירות.
הגענו ל”טלויזיה”. לפני הבונקר הראשון עמד נגמ”ש על הכביש וחסם את המעבר. צפרתי בעצבנות אולם הנגמ”ש היה ריק. הייתי קרוב להתפוצצות. ידעתי שאורי שותת דם ואיתו הטנקיסטים הפצועים. כל עיכוב נראה כמו נצח. קפצתי החוצה ועליתי על הנגמ”ש הריק. הזזתי אותו לשולי הכביש וחזרתי לנגמ”ש שלי. “טסתי” לכיוון הבונקר השני צופר ומנופף בידיים לחבר’ה שיגיעו לפנות את הפצועים.
הם פינו את הטנקיסטים מאחור והתלבטו איך להוציא את אורי. לבסוף, הניחו אותו על מזרון והוציאו אותו דרך צריח המפקד כאשר, ברקע, אני צועק, אולי אפילו צורח “בזהירות, בזהירות”.
מישהו פלט, “אורי מת”,
אבל אורי לא מת.

לימים, סיפר אורי ששמע, בין הכרה לאובדן הכרה, “אורי מת” וניסה להרים את ידו ולומר, “אני לא מת”…
“לא יכולתי להזיז את הגוף, אבל הייתי שם. ראיתי אור עז ומושך, ורציתי להגיע אליו”, סיפר לי אורי לפני מספר שנים כשדברנו על-התחושה האישית של מה שנראה כמו הסוף.

“אורי הועבר לתאג”ד. מסוק פינה אותו לרפידים. בערב הוא התעורר בחדר ניתוח ברפידים ושמע לראשונה מפי הרופאים את המילה הנוראה “פרפלגיה”: שיתוק של פלג הגוף התחתון. הוא נלקח לבית החולים בתל-השומר ולמחרת בבוקר התעורר למציאות חדשה.”
מתוך: “אבירי לב” גדוד 184.

בדיוק לפני 35 שנים נלחם אורי על חייו וניצח. “אני לא מת” אמר, ללא קול, ברגעים שנדמה היה שאלו רגעיו האחרונים.
רימון בגבו, כדור שפגע בעמוד השדרה, שותת דם ומיטלטל בנגמ”ש, “אני לא מת” אמר, ללא קול והחל את המלחמה על החיים.
בזכות כוחות הנפש האדירים והאופטימיות שליוו אותו בכל אותן השנים, וכנגד כל הסיכויים, גבר אורי על פציעתו. נישא לבושמת ובהמשך נולדו שתי הבנות והנכדים.
כסא הגלגלים, על פי תפיסתו של אורי, היה אמצעי לא מגבלה, וכפי שהכרתי אותו, כך ניהל את חייו. לא עשה לעצמו הנחות.
בשנים האחרונות, בהן נהגנו לבקר את משפחתו של יעקב קומה ז”ל בחולון, ראיתי איך תפיסת החיים של אורי והאופטימיות שלו מחזקים את המשפחה, הרבה מעבר לביקור “שיגרתי” של חברים. כאילו אמרו, “אם הוא יכול (הכל) גם אנחנו יכולים”.
נפגשנו לא מעט בשנים האחרונות, שוחחנו הרבה, אבל לא הספקנו הכל.
השנה האחרונה לא היתה קלה, אך אורי שמר על אופטימיות, כהרגלו. את הביקור אצל משפחת קומה דחינו לאחר שיבריא ואחרי ההשתלה היה ברור שיחזור די מהר לעבודה.

לפני 35 שנים הייתי עם אורי ברגעים הקשים, בתא הנגמ”ש, לבד, בקשר פנים, וזכיתי לראות איך נולד מחדש.
בשנה האחרונה, נפגשתי עם אורי, לא בתא של נגמ”ש ולא תחת אש אלא בעבודה, בבית ובבית-חולים.
היה בינינו קשר חוץ, בעיקר קשר פנים, אך הפעם זה לא נמשך.

אורי הלך מאיתנו – אך רוחו תשאר.