דברים שכתב סרן (מיל’) גידי שביט (שטרנפלד), שהיה מ”מ בפלס”ר החטיבתית 67. הדברים הוקראו במפגש השנתי של הפלס”ר ערב יום הכיפורים בשנת 2008

זו פעם שנייה שאני נוסע לטיול למדבר המערבי במצריים. גם בפעם הקודמת ב 2006, דמיינתי איך אני נוסע ברכב ועובר דרך…

ביר תמדה (קו-עורף-קו כל 3 חודשים), המיתלה (גד’ 52, עימנואל מג”ד 52 הקשיח שהמלחמה לצידו גילתה לנו את החלקים הרכים שלו, דני גונן מגיע עם הנגמ”ש של נחום אחרי לילה מסויט ומעביר אלי את הנגמ”ש ‘עכשיו אתה…’ הוא אומר, נחום, ספי, זכריה חסרי חיים, מתים. חיים אלון פצוע קשה סובל בין האפיסקופים, יש תקווה, חזי ששרד, בלילה מקשיבים בחוסר אונים לרשת הקשר שומעים את החברה מה”כפר” וה”מזח” שאיתם שתינו קפה בבקר בסוף סיורי הבוקר, חוסר אונים וזעם גדול ), חוצה את הכביש לטסה (צומת “מבדיל” “עטיפה”, מדרום ואדי מבעוק מארב טנקים חשוב שלתצפית שלנו היה תפקיד מכריע באותו קרב, שיירות ארוכות בלילה לגד’ 46 שישב ב”מצוה”, יגאל אמסטר נפגע דרך השרוול של השכפ”צ ומת), בסיס טילים (“טלפטיה”, משטחי החול והאבנים משני צידי הכביש לתעלה מחורצים בואדיות,), נכנס פנימה (שער, תדלוק הנגמ”ש אחרי סיור ארוך לראס מטרמה, חניון הנגמ”שים, סבן יורה מהמאג או מה 0.5 על היעף של המטוסים המצריים,נפגע ומת, הגשש המבוגר שיער שיבה פגוע בחזה, הרוג, ההילטון ההרוס, הזחל”ד של שקד עוד שם, שרוף, רגע שעבר במהירות ונשאר לנצח, החוליה הטכנית, מגורי משק”ים, מגורי קצינים מגורי בנות ואהבה צעירה שהתחילה לצמוח דרך חולצה סגולה מבד הודי עדין, אני נכנס לחמ”ל על הרצפה שביל טיפות הדם של נימרוד איתן, סוגר את מכשירי הקשר, עולה על הזחל”ד שנשאר ליד ההילטון וחובר לכולם במיתלה ), ציר חת”מ (השטח הופך להיות חולי טובעני יותר, נגמ”ש תצפית של… עדיין שם פרוס זחל ) הרמפות (תצפיות, סיורי בקר, “הכפר” “המזח” “ליטוף” מטפס על הרמפה עוצר לתצפית על התעלה למטה, ממול הרמפות של המצרים, אנחנו מולם או הם מולנו), עובר את התעלה (בשורה קשה – דני ויינגרוד, דני שלי, מת כבר מהיום השני, הגשר רעוע מתנדנד, עולה בצד השני אדמה מוצקה אבל לא שלנו), כביש קהיר – סואץ הק”מ ה101 (שטחים רחבים של חול ואבנים, שדות מוקשים ),ג’בל עתקה (סיורים רגליים על ההר, אבטחת פריצת הציר, פחימה ).

גם בפעם הקודמת ב 2006 דמיינתי, אבל לא יצא לי או לא העזתי, לא יודע, טסתי ישר לקהיר, משם למדבר המערבי.
ואז הזדמנה לי הפעם השנייה, הזדמנה או שמא הייתי מוכן להעיז ויצרתי הזדמנות להשלים ולפגוש את מה שביקשה נפשי, שחוזרת שוב ושוב אל התמונות והסרטים מאז ומוחקת, ומעלה שוב זיכרונות, מבטלת ושוב מחיה אותם, כבר 35 שנה.

התרגשות

התחלתי להתרגש מעצם המחשבה , התמונות רצו שוב ושוב בלי סדר . ידעתי שהפעם אני נכנס עם רכב מסיני ולא דרך האוויר. הייתי מוכן ובשל לחוויה. (ידעתי שאני רוצה לאתר ולמצוא את מקום פגיעתו של אורי פונדק, קמב”ץ גדוד 46, אותו פגשתי לפני המלחמה מבלי לדעת מי הוא יהיה בשבילי שלוש שנים מאוחר יותר, נפגשנו בישיבת חפיפה במשרד של נחום שמר לפני החלפת הקו כשעוד הייתה מתוכננת עם חטיבה 401, ישיבה עם נחום, שובל מג”ד 46 ואורי. אחר כך, פעם שנייה ראיתי איך מעלים אותו, את אורי, על המסוק, פצוע קשה, אחרי שהטנק שלו נפגע  בצד השני של התעלה, מערבית ל”מקצרה” על ציר “סקרנות”, הוא פונה ואחר כך מת בבית חולים. פגשתי אותו פעמיים מבלי לדעת מי הוא ורק מאוחר יותר הבנתי עד כמה הפך להיות כל כך משמעותי בחיי שלי ומבלי להיות מודע למשמעות רחבה יותר של מפגשים אקראיים אלה, נקשרה נפשי עם הנפשות הכי קרובות אליו.) דרך החברים של אורי, משה זילברגר עירא עפרון וזטורסקי, הצלחתי למצוא את מפת הקוד של אז, “סיריוס”, ציר הנסיעה והחוויות הלכו ונבנו בתוכי, גדלו וגבהו.

קיוויתי לעבור דרך כל הנקודות המשמעותיות שעברתי במלחמה, לעבור דרך כולן לאט לאט, להישאר לגעת בהן, מין התרגשות שכללה געגוע ופחד מהולים זה בזה.

מפה מוקטנת קוד סיריוס - אוק' 73 - טלפטיה

מפה מוקטנת קוד סיריוס – אוק’ 73 – טלפטיה

להגיע לאזור “טלפטיה”

התחלנו את המסע למצריים מאזור החוף בסיני (שגם אליו לקח לי זמן לחזור, לא הייתי מוכן שנים רבות לאפשרות בה אריח ריח מצרי, סוג של ביטוי פוסט טראומטי, ריח שהיה באפי 5 דקות לפני שחציתי את התעלה כשאז קפץ על הנגמ”ש שלי חייל מגדוד 79, שאלתי ואז הוא סיפר לי שדני נהרג כבר ביום השני, מבחינתי זה היה הריח של המלחמה, ריח המוות ,זה היה הריח של מצריים, ובאותו רגע קשה ומכונן, זה היה הריח שאיתו הלכתי שנים ואיתו פחדתי כל כך להיפגש ונמנעתי לפגוש אותו שנים רבות אחר כך, פחד מוות, ותחת הפחד הזה והפחד ממנו התנהלו חיי), נכנסנו דרך טבה, דרך מרכז סיני לא הרגשתי כלום, לג’יפים שלנו צוותו אנשי בטחון מצריים שלא אפשרו לנו לסטות ימינה או שמאלה מהציר לקהיר כפי שנקבע ותואם מראש , שהגענו לצומת פרקר דרומית לביר תמדה.

צפונית לצומת פרקר

צפונית לצומת פרקר

שם התחלתי להרגיש כלום… ויחד עם זה התחלתי להרגיש את הייאוש זוחל פנימה “מה שתכננתי לא יצא לפועל …לא אצליח להיכנס ולהישאר אפילו לזמן קצר במקומות שדמיינתי..” המיתלה, כביש טסה, בסיס טילים, כלום . הכביש חדש, עובר פחות או יותר על התוואי של לפני 35 שנה, אבל הכול שונה אין במתלה בסיס, גדוד 52 כבר לא שם, ליד הצומת יש אתר כמו מוזיאון מצרי למלחמה עם מבנה דמוי תעוז עם קוביות שכפ”צ, כמה משאיות, טנק וזחל”ד.

צומת המתלה היום

צומת המתלה היום

את בסיס טילים לא ראיתי, כנראה הרסו אותו, אזור ציר חת”מ ומערבה מרושת בכבישים, שטחים מיושרים, ניסיונות חקלאות, תעשיה. אין זכר לרמפות השטח מיושר (כנראה אף אחד כבר לא זקוק להם ב 35 שנה האחרונות), את התעלה עוברים במעבר מתחת לתעלה, אפילו לא רואים את המים, כל כך פשוט. פשוט מדי, כאילו יודעים שיש שם תעלה, אבל בעצם לא רואים אותה, אין.

אכזבה

כל מה שחשבתי ודמיינתי, לא היה. בניתי תילי תילים וכלום. הרגשת אכזבה ריקנות. היו לי תכניות. רציתי לפגוש. רציתי לכאוב איך זה יכול להיות? כל התמונות והסרטים שהיו מוצקים בדמיוני נעלמו. לאן נעלמו? במחי נסיעתם המהירה של הג’יפים קדימה, נסיעה מהירה שלא לוקחת בחשבון נ.צ. חשובים שהנפש חייבת לדווח עליהם, מעברים הכרחיים של הנפש שמהירות הנסיעה כמו טוענת שהם לא קיימים ולא הכרחיים, שובשו התכניות שלי להרגשות, להתרפקות, לשחזור ולדמעות.

נסגרתי בתוכי.

היה לי יום נורא.

התבשלות של יום אחרי

הגענו לקהיר, מתמקמים במלון, הקבוצה שיצאה למסע הזה במדבר כוללת חבורה של אנשים שאני מכיר אוהב ונהנה להיות בחברתם ובכל זאת אני מרגיש אבוד, קשה, לא יודע את נפשי, לא מוצא את עצמי.

התרגלתי להיות עם ההרגשה, עם הצל הזה שהטילה עלי המלחמה הזו, כל חיי הבוגרים. אני לא יודע מה לעשות בלעדיו, אבל כמו שצל מתנהג, אתה מתקרב רוצה לגעת בו והוא בורח לך, מתעתע בך, מוזר לי וגם קשה.

שואל את עצמי מה אני מרגיש, ועצמי לא יודע מה לענות לי.

המדבר המערבי

למחרת המשכנו את דרכנו אל המדבר המערבי. גדול מלא בחול, תוכלו אולי לדמיין את החולות בסיני, אבל לא, זה לא רק יותר גדול בעשרות מונים אלא הרבה הרבה יותר גדול, מה שעושה אותו אחר, במימדים, בעוצמה ובמרחבים נטולי כול ומלאי אלוהים.

סהרה ים החולות הגדול

סהרה ים החולות הגדול

לאט לאט התפוגגה ההרגשה הקשה כול כך של הפספוס, תוך כדי התנועה אל תוך המדבר העצום הזה, החלק המזרחי של הסהרה שמשתרע על כל צפונה של יבשת אפריקה, עצום, חזק, נקי, שקט, כאילו מקום משכנו של האלוהים, או לפחות הטבע לפני שנברא הצומח, החי והאדם, הטבע בהתגלמותו בלי שיד אדם נגעה בו, רק חול וחול אין צמח, אין חי. שקט כל כך נקי כל כך.

דיונות במדבר סהרה

דיונות במדבר סהרה

זו הייתה חוויה שאפשרה ויצרה אצלי שקט עמוק, ניקיון בתוכי, התחברות פנימה אל עצמי ושקט שקט שקט.

חזרה

אחרי שבוע וחצי, התחלנו את הדרך חזרה הביתה, שוב דרך אותו מסלול, מצפון לג’בל עתקה, התעלה, טלפטיה, מיתלה. כשעברנו את התעלה שוב במעבר התת- קרקעי העזתי לבקש להתקרב לתעלה, אנשי הביטחון הצמודים הסכימו בקושי בתנאי שכשיגידו לנו להסתובב ולחזור שלא נעשה בעיות, התקרבנו עד מחסום שעצר אותנו על גדות התעלה. המחסום היה ממוקם למרגלות מה שהיה ה”מזח” (שכמובן איננו כבר), הסתובבנו באותו מקום שבבוקר ה 6 באוקטובר 73′ הסתובבתי עם הג’יפ המנהלתי בסיור הבוקר, סיור בוקר שפוצל כדי לסיימו במהירות, באזור “מפצח”, דני גונן עם הנגמ”ש עלה צפונה ואני עם ג’יפ מנהלתי וגשש ירדנו דרומה בגלל המתיחות שלא יכולנו לדמיין את המשכה, מתיחות שהייתה כאין וכאפס לעומת מציאות שבאה אחריה בצורה של מלחמה נוראה. כשהגענו לתעלה, נכנסה לתוכה מדרום מכוון סואץ ספינת משא ענקית, כמוה עוברות בתעלה יותר מ 100 ספינות ביום, כסימן וסמל ממקום שהיה סמל להפרדה אלימה בין שני צבאות, שלנו ושלהם, למקום שהפך להיות לחיים שקטים וזורמים, חיים נורמאליים.

הייתה לי הרגשה כפולה ומוזרה, הרגשת שיחזור סיור הבוקר מ1973  ותיקון של 2008.

בכניסה הדרומית לתעלת סואץ

בכניסה הדרומית לתעלת סואץ

השלמה

הבנתי, היה מה שהיה, מה שהיה איננו כבר, מה שהיה אז עכשיו אחר, עכשיו שונה.
המלחמה הזו היא קו פרשת המים בשביל המדינה ובטח קו פרשת מים עבור כולנו שהיינו שם.
יש מאיתנו שהמשיכו לצד זה או לצד השני של הקו, יש מאיתנו שנשארו שם על קו פרשת המים, יש מאיתנו שאין להם ברירה לא יכולים להיפרד ממנו, הם שם, תקועים שם בלי יכולת לנוע בלי יכולת לזוז. הם מתים. חלקם מתים לגמרי. חלקם מתים חיים.
שנים רבות, אני שם, נמצא עם המתים, מהפלוגה ועם אלה שהם אישיים שלי, אני איתם, אין יום שהם לא חולפים בזיכרוני, מחשבות, תמונות, סרטים. אני מניח שהם יישארו איתי לנצח.
יחד עם זאת, אני כבר לא שם, אני מרגיש שבמסע שעשיתי דרך הציפייה, הפחד, ההתרגשות, הנסיעה, האכזבה וההשלמה , עשיתי מסע שבו התחברתי כדי להיפרד.
מרגיש שנפרדתי, לא התנתקתי לא הכחשתי לא שכחתי לא ביטלתי, נפרדתי, השתחררתי עכשיו שקט לי, עכשיו אני יכול להתחבר, לחזור ולפגוש, הפעם ממקום אחר.

אני שמח לראות את כולכם.
עצוב לי מאוד מאוד עם מי שאיננו.
אני בא אחרת, שקט יותר מבפנים.