סופר בכנס פלוגה י’ בלבנים בשבת 26.09.2009

אנחנו כבר כמה ימים מטלטלים ממקום למקום. עברנו כבר את התעלה ומובילים אותנו במשאית קשורי עיניים, חבולים, צמאים. מידי פעם עוצרים לחקירות, חוטפים מכות וממשיכים הלאה, למסע שאין לו סוף. ואז לא ברור כמה זמן כבר עבר, אנחנו בבית הכלא בקהיר כל אחד לבד בתא שלו. לאחר כמה ימים נכנסים כבר ל”שיגרה” של שיעמום, מלווה בפחד, ברעב, במכות ובבדידות. לעיתים בדרך לחקירות והצעקות מהתאים הסמוכים מלמדים אותי שאיני לבד בבית הכלא, אבל אי אפשר היה להחליף מבט או מילה עם איש וזה הולך ומעמיק את הבדידות והיאוש…אולי בכלל נשכחנו…? אולי לעולם לא נחזור הביתה?

כאשר הגוף כואב ותנועתו מוגבלת, המבט סובב אך בכל הכיוונים נתקל בקיר אבן גבוה, האזניים כרויות לכל צליל ורחש. רוב הזמן קולות של בית סוהר, קולות בערבית וצלילים מתכתיים. אך כשיורד השקט אפשר לשמוע ברקע גם את קולות התפילה של המואזינים בקקופוניה מתוזמרת היטב. קולות של סבל, זעקות כאב קורעים את הדממה והן שמסמנים  את נוכחותם של שכני לתא.

לפתע נשמעות דפיקות חלשות וקצובות על הקיר. מיד נדרכתי. זה ממש כמו בספר “הפרפר” (אותו קראתי בתיכון) …אני דופק דפיקה אחת ומקבל דפיקה מהצד שכנגד..שתי דפיקות..שתי דפיקות..שלוש… וכן הלאה. שיחה של של סדרות וקצב, חלש וחזק, שפה של ממש, שפה פרטית של שניים. כך מתחילה תקשורת ביני לבין מישהו מצידו השני של הקיר.

אחרי השחרור רציתי למצוא את השכן שבדפיקות המורס שלו הפיח אצלי רוח תקווה. רציתי להודות לו ולהגיד לו שעבורי היתה זו תקשורת אנושית ראשונה, סימן חיים ראשון ממישהו ,משכן, מחבר. לאחר השיחרור, באחד מהסיורים בבתי החולים איתרתי אותו בדיוק דרך הסיפור הזה. כן, היה זה א’, איש מילואים מבוגר ממני בשנים רבות, שהיה שותפי לשיחה,  אבל אז התברר לי שבשבילו היו אלה נסיונות נואשים להטיח את ראשו בקיר כדי להרוג את עצמו, כדי לגמור כבר עם הסיפור הזה….הייתי המום. איך שיחה אחת יכולה להעביר מסרים בכיוונים הפוכים של יאוש ותקוה. אבל, כעבור שנים, למדתי להעריך את כוחו של הקשר שהוא יכול להחיות את המיואש, ולהפיח בו רוח חיים. למדתי להעריך גם מדוע כל כך חשוב לתקשר את היאוש שלך לזולתך. אבל יותר מכל, למדתי שבעצם פעולת האיתות במילים או במורס, בביטוי של יאוש או תקוה, אנו מממשים את החופש שלנו לחשוב ולהרגיש ולהגיד את אשר על ליבנו. חופש שאף אחד אינו יכול להציב לו חומות וסורגים.
©    דוד סנש: שפת מורס