רמי הלפרין יצא למלחמת יום הכיפורים כשחברתו בהריון – ונהרג • בתו, ענת, גילתה כי לצידו במלחמה היה חברו, העיתונאי רינו צרור • במפגש מרגש בין השניים מדבר צרור לראשונה על “המלחמה ההיא”

פורסם ב”ישראל היום” – 24.4.2012

לפני שנתיים נודע לרינו צרור כי ערב יציאתו למלחמה עם רמי הלפרין – חבר קרוב ועמית למקצוע – הרתה חברתו של האחרון. הלפרין נהרג, ואיש לא ידע שהחברה החליטה ללדת את בתם אך למסור אותה לאימוץ. אותה בת, ענת, החליטה לפתוח את תיק האימוץ ויצאה למסע מרגש שחשף לראשונה את עברה והיכה את יקיריו של רמי בתדהמה ובהתרגשות. הסיפור המרתק יובא במלואו בתוכנית “והחולם נפל פצוע”, שתשודר מחר ב-08:00 בגלי צה”ל.

במהלך התוכנית מצליח צרור בפעם הראשונה לדבר על המלחמה הקשה במשך שעתיים. הוא מספר על הזוועות בשדה הקרב, על הרגע הקשה שבו רמי נהרג ועל הכעס – והכל ברצף עוצר נשימה. ענת, מצידה, מקבלת בפעם הראשונה תשובות בנוגע לזהות שלה. לאחר שגדלה עם התחושה שהוריה לא רצו אותה, היא מגלה שאת אביה לא תוכל לראות ושאמה מסרבת לפגוש אותה. אל השיחה, שהיא מעין סגירת מעגל בעבור משתתפיה, מצטרף גם שוקי אתרוג, חבר של הלפרין מימי השירות הסדיר ומי שהיה איתו באותו נגמ”ש שבו נהרג.

החברות בין צרור להלפרין החלה בתל אביב של 1973. הם הכירו במערכת עיתון “העולם הזה”, כשרמי היה צלם וצרור כתב, ויחד הפכו לצוות שסיקר את העיר הגדולה. תוך כדי עבודה הם הפכו לחברים טובים שבילו את מרבית הזמן יחד, וכאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים היה ברור לשניהם שהם מצטרפים אל הלוחמים, אף שלא גויסו.

בדרום הצטרפו צרור והלפרין אל הכוחות שעסקו בכיבוש מתחמי החווה הסינית. הם נסעו בשני נגמ”שים נפרדים: צרור בנגמ”ש המוביל עם המ”פ שלמה לוין, ורמי יחד עם אתרוג בנגמ”ש השני. בשלב זה הם כבר היו בחצי הדרך כאשר נקודת הצליחה חיכתה, לקראת סוף הפרק הראשון של המלחמה.

“אנחנו עוברים את הדיונה וכמה מטרים אחר כך אנחנו שומעים בקשר שרמי מת”, מספר צרור, “הודעה אגרסיבית כזו”. כאשר ענת שואלת אותו כיצד מת אביה, צרור עוטה שתיקה נוספת ונעתקות ממנו המילים. הוא מבקש משוקי שיענה במקומו, אבל גם הוא שותק לרגע, ורק אחרי שהות ממושכת אומר: “רמי חטף כדור בלב. הוא היה לידי, כתף לכתף, המרחק בין הלב שלי ללב שלו עמד על 25 סנטימטרים. כשהוא חטף את הכדור הוא נפל פנימה. ירדתי אליו, וכשעליתי ראיתי 150 מטר מאיתנו מצרי שהסתתר מאחורי מיכלית”.

בקול שבור ממשיך צרור לשחזר: “הידיעה שרמי מת הגיעה אלי בקשר. שמעתי רק את קצה ההודעה או שרק בסופה הבנתי את מה ששמעתי. לוין חזר עליה בפה מלא. הוא הביט בי ואמר את זה, וגם אחרי ששאלתי שוב הינהן בראש. ביקשתי מלוין שיעצור כדי לוודא, טסתי החוצה לנגמ”ש השני, שוקי כבר ירד. ‘כן’, הוא אמר, מאשר”.

“מאז ועד עכשיו היא נמשכת”, מתאר צרור בתוכנית את תחושותיו בנוגע למלחמה, “היא לא עוצרת כשמכריזים על הפסקת אש, גם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי, אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא תופסת אותי ברגעים לא צפויים ואז חונקת, הזיכרון חונק. חוסר האונים מטריף את המוח עד שאני דומע, מקלל ודומע ורואה את רמי מול העיניים ממש, אז אני רותח.

“המלחמה הזו באמת קרעה לי את הצורה. נכנסתי אחד שלם ויצאתי אחר. באנו אליה שניים, חברים טובים לאללה, אבל חזרתי לבד. אני איבדתי 50 אחוז מהכוח, ולולא האישה שהופיעה פתאום, מתולתלת וסוערת ומבקשת להשלים את חסרונו של המת, מה לי ולכם?”

הקולות קורעים את הנפש

בשיחה עם “ישראל היום” נראה כי גם לאחר הקלטת התוכנית ופתיחת הפצעים קשה לצרור לדבר על המלחמה ההיא. “פתחתי את סיפור המלחמה והדברים האיומים שקשורים בה כי פתאום נכנסה לתמונה גיבורה חדשה שביקשה לדעת על אבא שלה”, הוא מסביר, “רמי ואני היינו כתבים צעירים ב’העולם הזה’, היינו צוות מצוין והלכנו למלחמה מרצוננו. לא התחיילנו, לא קראו לנו, אבל זה לא היה משהו יוצא דופן. אנשים הגיעו מכל מקום, גם מחו”ל. גודל הקטסטרופה היה ברור גם מרחוק”.

על הצירים של החווה הסינית ניסו כוחות צה”ל לחלץ לוחמים מהמעוזים שהיו על קו המים ונכבשו בידי המצרים. “הם עברו את קו המים, עברו את המעוזים וסגרו עלינו”, ממשיך צרור, “בתוך כל מעוז כזה היו כ-30 חבר’ה שלנו. בימים הראשונים היינו מתקשרים איתם, מנסים לחלץ אותם, לא מפסיקים. לרוב לא הצלחנו. אלה היו אירועים מאוד דרמטיים, מאוד קשים. הרוב הגדול היו חברים של רמי, הוא הכיר כל אחד מהם בשם ולכן היה עוד יותר באטרף להיכנס לשם”.

צרור, מתוך התוכנית: “הקולות שבקעו ממכשירי הקשר קרעו את הנפש. הצליל המרוסק, אין שום דרך להתגונן מפניו, הצליל שצעק ‘איפה אתם?! הם מקיפים אותנו! הצילו אותנו, הם יהרגו אותנו!’. ‘מה זה?’ שאלתי כמו גולם, בפה יבש. ‘זה לכודים’, הם אמרו לי ולא הביטו בעיניי כשאמרו. לא הבנתי, לא הכרתי את הקו. ‘אלה הלכודים במעוזים’, ענו, ‘חברים שלנו מוקפים באש’. רמי שאל מהר באילו מעוזים מדובר בדיוק ומי שם. הוא הכיר אותם אחד לאחד, וזו הפעם הראשונה ששמעתי תקיפות בקולו. שנתיים היה איתם, עד לפני ארבעה חודשים. הוא מזהה פנים עם הקולות, הוא שואל בשקט ‘ומשה שם? ורון וגם גדעון?’ ואז עיני הצלם שלו מתכנסות לרגע”.

כמו מכת חשמל

צרור מציין כי נטיית הלב שלו ושל חבריו לאורך השנים היתה לא לספר יותר מדי על מה שראו בשטח בגלל היקף המחדלים, כהגדרתו. “כל כך הרבה חברים קרובים נהרגו, שעדיף היה לשתוק ולא לספר על זה”, הוא אומר בשיחה עימו, “כולם ידעו שלא מדברים איתי על כיפור. ואז ביום שישי לפני שנתיים קיבלתי הודעת טקסט שבה היה כתוב, ‘זה בקשר לחבר שלך רמי הלפרין, ענת’. זה היה כמו לחבר אותי פחות או יותר לחשמל של 1,000 ואט. התברר שערב יציאתו למלחמה רמי היה בקשר עם מישהי והיא הרתה לו. הוא הלך למלחמה ומת, והיא מסרה את ילדתם לאימוץ ביום הולדתה”.

גם בעבור ענת היה הרגע שבו שלחה אל צרור את ההודעה בעל משמעות מיוחדת. “לא קיבלתי רק את השם של אבא שלי, אלא קיבלתי שם של מישהו שחי ויכול לספר לי עליו והיה איתו”, היא מספרת בתוכנית, “זו היתה תחילת המסע בעקבות אבא שלי. כתבתי את ההודעה בסערת רגשות כי יומיים לפני כן קיבלתי את השם שלו. חיטטתי באינטרנט וקיבלתי תמונה ובום בבטן כי לפני זה לא ידעתי כלום. פתאום ראיתי שם תמונה של מישהו שהיה יכול להיות אחי הקטן, ולמעשה זה אבא שלי. בפעם הראשונה דמיתי למישהו”.

למרות החברות הקרובה עם הלפרין, צרור לא ידע דבר על חברתו באותם ימים, וודאי שלא על ההריון. “ענת בדקה איתי אם רמי סיפר לי והיתה רגישה קצת בעניין שהוא לא סיפר לי”, הוא אומר, “הסברתי לה שלא היינו מדברים על הדברים האלה. אבל ענת היא אישה מקסימה שרוצה לדעת על אבא שלה לעומת הצורך האובססיבי שלי לא לדבר ולחנוק. פתאום עמדתי במצב שבו אמרתי לעצמי, ‘די כבר עם השטויות, ספר את הסיפור’”.

צרור דיבר על הלפרין בפעם הראשונה כשבועיים לפני שענת יצרה איתו קשר. הוא התראיין לכתבה שהתפרסמה בעיתון “הארץ”, שעסקה בין השאר גם בתחילת הדרך שלו, וכאשר ענת חיפשה פרטים על אביה באינטרנט מצאה את שמו בכתבה זו ומיהרה ליצור קשר. “היא תקתקנית”, אומר צרור, “37 שנה זה לא עניין אותה בכלל, אבל מהרגע שהיא גילתה מי זה אבא שלה היא רוצה לדעת כמה שיותר פרטים”.

בין הפרטים הרבים שמספר צרור לענת על אביה כדי לעזור לה לשרטט את דמותו, הוא נזכר במה שאפיין כל כך את חברו הטוב, בייוחד בזמן הקשה של המלחמה: “תוך כדי הקרב רמי ציטט לנו את נתן זך. אנחנו ידענו הכל בעל פה בזכותו, הוא ציטט וכל החבר’ה המשיכו. הוא בחן אותנו, היינו צריכים לענות לו כמו בחידון התנ”ך – וענינו לו”.

אחת השאלות שעניינו את ענת היא קווי הדמיון בינה לבין אביה, בעיניו של מי שהכיר אותו טוב כל כך. “בנקודות מסוימות היא דומה לו, בעיקר במבנה העיניים”, אומר צרור, “רמי היה צלם, אני מכיר טוב את העיניים שלו, אבל הוא היה גבוה עם עיניים כחולות והיא לא כזו. יש אלמנטים מאוד דומים, אני רואה אותו כשאני רואה אותה”.

נכנסה לנעליים של אבא

המפגש בין צרור לענת היה פורה וחיובי מהרגע הראשון, וצרור סבור ש”זה ממלא איזשהו חוסר של מי שנמסר לאימוץ ולא יודע מי ההורים שלו. יש תחושה מאוד לא קלה של ‘לא רצו אותי’, ופתאום זה מכניס תוכן אחר. היא נשואה, יש לה שני ילדים, ופתאום נפתחה לה משפחה מהצד של אבא שלה: אחיו וילדיו שהיא בקשר מצוין איתם”. בעמוד ההנצחה שלו באתר “יזכור” נכתב שרמי הותיר אחריו הורים ואח. בעקבות המפגש עם צרור ומציאת תיק האימוץ שלה, ביקשה ענת להוסיף “ובת”.

“ענת לא הניחה אף הנחה בסיפור הזה”, מספר צרור, “כל אלמנט שבתוכו היא בדקה ונפגשה עם כל מי שרק היה לו קשר לרמי. סיפרו לה שלאביה היתה בחדר כרזה נגד מלחמת וייטנאם וזה מאוד הרשים אותה. רמי היה תלמיד תיכון חדש כשזה היה מעוז תל-אביבי, ושם נבנה השמאל הראשוני שיזם את מכתב השמיניסטים. היו במפגש בינינו הרבה רגעים יפים, חיים, לא רק עצובים, כמו זה שבו בין התמונות של רמי היא ראתה את פנינה רוזנבלום. סיפרתי לה שאת הכתבה הגדולה הראשונה על פנינה רוזנבלום אנחנו עשינו, ורמי אמר לה כל הזמן להחליף תלבושת”.

צרור מסביר שאחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה בכל מה שנוגע למלחמת יום הכיפורים, הוא הרגיש ש”הגיע הזמן להוציא החוצה”, אבל נותן את כל הקרדיט לענת. “אם זו לא היתה היא, והמשמעות של לספר את הסיפור לילדה שהיא פתאום עלה ירוק בתוך כל השחור הזה, לא הייתי נוגע בזה בשום צורה. אני לא יודע אם זה עושה לי טוב או לא, זה לא קל לי גם עכשיו. אומרים שזה מקל בסיכומו של דבר. זה לא כמו בסיפורים שאתה נזקק לפסיכולוג כדי לספר מה היה שם במטרה לפרוק מהלב. אתה לא רוצה לפרוק, אתה לא רוצה לספר. אתה רוצה להרוג את זה, לא להחיות את זה, שרק ייזהרו שלא יקרה עוד פעם דבר כזה.

“הסיפור הדרמטי של כיפור הוא המחדל, הזחיחות, העובדה שהפקירו אותנו הפקרה מוחלטת. אז קראו לנו דור האספרסו, היפים וכו’, ובאמת היינו בנויים על וודסטוק וזה היה הראש שלנו. הם היו אומרים ‘טוב למות בעד ארצנו’ ואנחנו היינו שומעים פינק פלויד, אבל ברגע האמת כולם נתנו את עצמם ברמות שקשה להעלות על הדעת”.

כדי להתגבר על הפצעים, גם ענת נכנסה לתמונה כדי לעזור, אחרי שצרור סייע לה. “היא הבינה שיש בעיה למי שהלך שניים וחזר אחד”, הוא אומר, “היא מנסה לשדל אותי כל הזמן ללכת לפעילות של הפלוגה. היא הציעה לבוא איתי. האופן שבו היא מצאה את עצמה ממלאת את התפקיד של אבא שלה היה ממש קסום”.