על האמן
האמן סידור כהן

האמן סידור כהן

סידור כהן, שירת במלחמת יום-הכיפורים כמ”פ טנקים ביח’ 88 (“דב לבן”) אשר נלחמה במסגרת חטיבה 14. בגיל 50, לאחר לימודים בבצלאל, התחיל לפסל בסטודיו בתל-אביב ומזה 15 שנה יוצר שם. בין עבודותיו, נושא ההנצחה ומלחמות ישראל תופסים מקום נכבד. האנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר-ישוב, היא אחת העבודות הידועות שיצר בשיתוף עם שני אמנים נוספים.

תמו ימי התום – על התערוכה

בתערוכה “תמו ימי התום”, מוציא סידור כהן לראשונה החוצה, דרך העבודות, חוויות ותובנות שהתהוו בתוכו עם חלוף הזמן, בקשר לנושאים אלו. העבודות מכסות נושאים מגוונים שבהם נתקל, כמו נושא השבויים, הנעדרים, טקסי ההנצחה, שכול, אחריות המפקד, תופעת הלם קרב, הקרבה, אחוות לוחמים, משברים בעקבות המלחמה ועוד.

העבודות אינן פיגורטיביות, כהן  עושה שימוש בחומרים שונים תוך כדי מתן חופש למתבונן לפרש את משמעותן לפי תפיסתו. יש חשיבות גדולה מאד לשמות העבודות.

התערוכה “תמו ימי התום” תוצג בגלריית האגם בפארק רעננה, בין התאריכים 3.7.14 ועד 15.7.14. הפתיחה החגיגית תתקיים במוצאי שבת, 5.7.2014 בשעה 20:00.

שעות הפתיחה: בימי חול מ-10:00 ועד 13:00 ומ-17:00 ועד 21:00, ביום שישי עד 14:00 וביום שבת מ-11:00 ועד 14:00 ומ-17:00 ועד 21:00. האמן יהיה נוכח במקום בכל משך התערוכה.

כתובת הגלרייה: דרך האגם 7, רעננה. למפת הגעה: לחץ כאן

 

מתוך התערוכה
צומת לקסיקון - טרטור

צומת “טרטור”-“לכסיקון”

הנני

הנני

גיוס נובמבר

גיוס נובמבר

מלוכדים

מלוכדים

אחרי.... אחריות..

אחרי…. אחריות..

הלם קרב

הלם קרב

2ב כאן קודקוד

2ב’ כאן קודקוד

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה

גם ידי היתה במעש

גם ידי היתה במעש

הדרך שלא נבחרה

הדרך שלא נבחרה

פנקס שבוי

פנקס שבוי

נעדר

נעדר

ואלו שמות

ואלו שמות

הפסקת אש

הפסקת אש

תם טקס יום הזיכרון

תם טקס יום הזיכרון

 

תמו ימי התום

1948 – ה’ באייר תש”ח – המדינה קמה, מלחמת העצמאות.

כח’ באייר תש”ח – 23 ימים לאחר מכן, ישראל דוד כהן – שם מחייב ליהודי – נולד בבוקרשט שברומניה.

1956 – מלחמת קדש.  1961 – משפט אייכמן. 1965 – עולה ארצה, לומד עברית בקיבוץ אשדות יעקב.

5.6.1967  – מלחמת ששת הימים, חופר שוחות בלוד.     כעבור יום, ב-6.6.1967 הוא בן 19 – מזל טוב.

1968 – נובמבר, התגייס לטנקים.

1973  – 6 באוקטובר – מילואימניק צעיר, הולך למלחמה עם יוסל’ה, נתי רוזנפלד, אמציה, אריאל ברזילי, שלמה אמסילי ועוד המון צעירים אחרים. הרבה לא חוזרים, והוא רק בן 25.

1975 – חוזר לשרת את המדינה, מתגייס לקבע בצה”ל.  1976 – 19 באוגוסט, בנו הבכור שחר נולד – מזל טוב.

1982 – מלחמת שלום הגליל. 1994 – שחר, הבכור, מתגייס לגבעתי, שנתיים אחרי גם אייל בגבעתי, שני בנים בלבנון.

1998 – פושט מדים והופך להיות אזרח. אולי תמו המלחמות ?!

2003 – לב’ בעומר, פיגוע בדרך לתקוע. ינון, נכדו הראשון, נולד במרפאה צבאית באפרת שבגוש עציון – מזל טוב.

2006 – מלחמת לבנון השניה. …… ועד עצם היום הזה – נלחמים על קיומנו.

סיכום ביניים זה מתאים לרבים מאתנו

תוך כדי התבוננות במראה ששיקפה עבודות של עשר השנים האחרונות ושאלה איפה אני בעבודות אלו, לקחתי פטיש ואזמל כדי לנסות לסתת דיוקן עצמי, כך שאוכל להתבונן בו מזוויות שונות. המלאכה לא היתה פשוטה, ולא מעט פעמים הפטיש נחת על האצבעות, אבל תוך כדי כאבים עזים ודימום קל, המשכתי, כי הייתי חייב לעצמי בעיקר. האזמל התקהה במגע עם החומר הקשה ופעמים רבות השחזתי אותו כדי לנסות לדייק בפרטים הקטנים. לא תמיד הצלחתי ועדיין יש אזורים לא ברורים די הצורך. אזמל טוב עושים מ”פלדת כלים”, פלדה קשה שממנה עושים גם כלי מלחמה והמגע של האזמל עם החומר יצר קצוות חדים. לא הרגשתי צורך ללטש אותם, אולי עם הזמן זה יקרה.

עברו 40 שנה מהמלחמה ההיא, ובמבט לאחור, לכל אחד מאתנו יש תובנות שונות על מה שהתרחש במדינתנו הקטנה.

ב-5.6.1967 צה”ל גדע במקצועיות רבה את ידי האויבים שאיימו על עצם קיום המדינה היהודית שקמה על אפרם של ששת המיליונים. מבושם מהניצחון המזהיר וכדי לבסס את השלום המיוחל, גדע העם היושב בציון את עץ הזית שהיה שתול אלפי שנים על אדמת הקודש, וגם עקר את שורשיו. מאז אנחנו ובנינו משקים בזיעה ובדם את העץ שגדענו ומקווים שבכל רגע, יצמיח העץ עלים ויונה צחורה תיקח ממנו ענף ותביא את השלום הנכסף.

אולי הגיע הזמן לשתול שתיל חדש ורענן, כדי שצאצאי אברהם אבינו יוכלו באמת ליהנות מצילו ומפירותיו, במהירה בימינו, אמן.

עדיין לא סיימתי את הסיתות, ואינני יודע אם אפשר לסיימו כלל. עצם תהליך הגילוי העצמי שינה אותי והפטיש והאזמל בוודאי יעבדו עוד שעות נוספות.

סידור כהן