הקדמה

זכרונותיו של עמיד (תא”ל) מחמד עבד אל-מנעם יוסף – מפקד מחלקה 3, בפלוגה 1, בגדוד 335 חי”ר, בחטיבה 112 חי”ר, “חטיבת הניצחון”, בדיוויזיה 16 חי”ר המצרית בחזית סיני – מציג את זווית ראייתו של קצין שטח קרבי ברמת מ”מ ושופך אור מסוים על לחימת הצבא המצרי.
תיאורו של המחבר הינו, כצפוי, חד-צדדי וניזון די הרבה משופרות התעמולה המצריים. למרות זאת, ניתן ללמוד ממנו על ההווי, השגרה ואופן הלחימה של הצבא המצרי.
ספר זה מהווה מעין השלמה לספרו של עמיד (תא”ל) עאדל יוסרי: “מסע ברגל תלויה” שניתן לעיין בו בקישור זה.
הקטעים הרלוונטיים בספר תורגמו לעברית על ידי אל”ם (מיל’) פסח מלובני שאף הוסיף לו הבהרות והערות. פה ושם, גם אני הוספתי הערות והארות. פסח מלובני השקיע מאמץ רב בתרגום ועל כך נתומה לו תודתנו.

אלוף (מיל’) אמנון רשף
מח”ט 14 במלחמת יום הכיפורים


קטעים מתורגמים מהחומר המצרי

ملازم / محمد عبد المنعم يوسف

قائد الفصيلة الثالثة

السرية الأولى / الكتيبة 335 مشاة

اللواء 112 مشاة ـ لواء النصر

الفرقة 16 مشاة

10 رمضان _ 6أكتوبر 1973

 

מלאזם (סג”מ) מחמד עבד אל-מונעם יוסף
מפקד מחלקה 3,
פלוגה 1, גדוד 335 חי”ר,
חטיבה 112 חי”ר – “חטיבת הניצחון”
דיוויזיה 16 חי”ר
10 ברמדאן, 6 באוקטובר 1973

פרק 3:

פיתוח ההתקפה מזרחה כדי להשתלט על אדמה חדשה

עם זריחה, יום שני, ה-8 באוקטובר, החלו מטוסי האויב לבצע גיחות תקיפה רצופות, שהתרגלנו אליהן ופעלנו נגדן. המטוסים הופלו אחד אחרי השני, והפצצותיהם לא פגעו באף יחידה בגדוד, שכן פצצותיהם נפלו רחוק יותר מכל מטרה שהתכוונו להשמידה, וזאת בשל עוצמת אש טילי ההגנה האווירית, שגרמו לטייסים הישראליים להיות במצב של בהלה מתמשכת.

האנשים החלו לאכול ארוחת בוקר ראשונה מהמזון היבש שסופק להם. היתה זו ארוחת הבוקר הראשונה מאז החלו הקרבות. כל אחד ישב בעמדתו, כשיד אחת אוחזת בנשק והיד שנייה אוכלת את המזון, שכן התנהלו קרבות רצופים באגפי הגדוד. בסביבות השעה 13:00 בצהרים החלו מספר רכבי רקטות, שהותקנו על גבי כלי רכב, להפגיז מאחורינו ישירות את עמדות האויב. הדבר גרם לכך שבכמה עמדות של האויב בערו להבות אש, כשכוחותינו זורמים בעוצמה, באנשים, ציוד, וכלי רכב, אל הגדה המזרחית, כשהארטילריה שלנו יורדת על המוצב המבוצר הנמצא על גדת התעלה, במעבורת מס’ 6, וההפגזה עליו נמשכת.

אח”כ הגיעו מספר שריוניות [למרות שהמילה היא לא טנקים, במקור, יתכן שהוא מתכוון לטנקים – פ.מ.] שלנו, שסייעו לנו, ונכנסו לקרב עם שריוניות האויב [מכאן שהכוונה כנראה לטנקים – פ.מ.], שהופיעו לפנינו. לאחר מכן

ערך מפקד הפלוגה בדיקה מהירה של האנשים, האמל”ח והציוד , ועד השעה הזאת לא היו לפלוגתנו נפגעים, למעט חלל אחד, שנהרג ביום הראשון למלחמה, ושני פצועים, שפונו לאחור, אחד מהם קצין.

והחלה פיתוח ההתקפה

mohamed335

(סג”מ) מחמד עבד אל-מונעם יוסף

בדיוק בשעה 13:00 בצהרים הצטווינו לפתוח בהתקפה, ולהתקדם קדימה, לתוך עומק מערכי ההגנה הקדמיים של האויב, להשתלט על אדמה חדשה, ולהתגבר על כל התנגדות של האויב. נערכנו במבנה להתקפה בהתאם לפקודות, וכל אחד התכונן לקחת חלק בקרבות החדשים שיהיו. התחלנו לנוע במבנה להתקפה בסיוע טנקים [פה המילה היא טנקים ולא שריוניות – פ.מ.] וארטילריה כבדה, ותוך כך השתלטנו על אדמה חדשה, ועמדות חדשות. ועם התגברות המכות שלנו על האויב, הוא פינה את עמדותיו הקדמיות, וברח לאחור, לתוך עומק סיני, מבלי שיעמוד מולנו ויתנגד לנו בצורה כלשהי.

האנשים החלו להתקדם בהתלהבותובמצב רוח מרומם,כשהם אינםמראים שום סימניתשישותאועייפותאו פחד, ושיכרון הניצחון מגביר את כוחם ואת התעקשותם להשיג ניצחון. תוך כדי התקדמותנו ראינו את העמדות הבנויות שהקים האויב, כדי להונות אותנו. התקדמנו קדימה בעקבות האויב הנסוג לאחור, תוך בהלה ופחד חזקים מכוחותינו. תוך כדי התקדמותנו ניסה האויב להפריע לה באמצעות הפגזות של ארטילריה כבדה שלו, והפצצות מטוסיו על חלק מהשריון שלנו, אך כל זה לא הצליח להפריע להתקדמותו של אף אחד במהלך ההתקפה, וכל האנשים צעקו את צעקת הניצחון, “אללה אכבר”, והריעו [תרועה – פ.מ.] לשמים שיצאה מתוך חזיהם, והיה בכל צעקה כזאת סימן ניצחון מהאל לחיילים.

התקדמנו מספר ק”מ לתוך סיני, כשכיוון התקדמותנו היה לעבר ציר הגזרה התיכונה [ציר "טליסמן" – כביש טסה – אסמעיליה – א.ר.]. בסביבות השעה 18:00 בערב, תוך כדי התקדמותנו, הופיעו שני טנקים משמאל לגדוד, וניתנו הוראות לצוות תותח הנ”ט [הכוונה לטיל נ”ט סאגר – ראה בספר של עמיד [תא"ל] עאדל יוסרי: “מסע ברגל תלויה”, עמ’ 127 – א.ר.] לפעול נגדם [הכוונה כנראה להתקפת גדוד טנקים 429/חטיבה 500/אוגדה 162; ראה מחקרו של עודד מגידו באתר “במה להיסטוריה צבאית” בקישור זה – א.ר.]. אנשי הצוות בפיקוד רב”ט ביומי, הצליחו להשמיד את אחד הטנקים, ואילו הטנק השני ברח, ולכן צוות התותח לא הצליח להשמידו. תוך כדי ההתקדמות לא הפסיקה הארטילריה של האויב [להפגיז – פ.מ.] לדקה אחת, כשמטרתם היתה למנוע את התקדמותנו הגדולה לעברם. למרות עוצמת ההפגזות, שלא השפיעו עלינו, ולא גרמו לנו לאף הרוג במהלך ההתקדמות, הגענו לכביש סלול ראשון, שהתפצל מהציר התיכון בסיני ["טליסמן" – א.ר.], שנקרא כביש טאליה [ציר "פוטון" – א.ר.]. לאחר שחצינו את הכביש, ומעל אחד התילים הגבוהים, ניתנו הפקודות לשנות את כיוון ההתקפה לכל פלוגה, בהתאם למצב הנמצא מולנו, ועם אותה הנחישותהמשכנו בהתקדמות.

קרב הטנקים הגדול

עם שקיעת השמש הופתענו מחדירה מהירה של כוח טנקים של האויב, שמנה כ-12 טנקים, שחדרו באמצע חזית הגדוד, ובאגפו השמאלי [הכוונה כנראה להתקפת גדוד טנקים 198/חטיבה 460/אוגדה 162 – א.ר.]. מה שהתברר לנו באותה עת היה שזו פעולת כיתור מהירה של הגדוד, במטרה להתגבר עליו ולהשמידו. מפקד הגדוד, מקדם [סא"ל – פ.מ.] חסן בשר, הורה במהירות להגיב לכוח אויב זה כדי לבלום אותו ולהשמידו מיד, כדי שלא יוכל לבצע את משימתו. כך החלו כל כלי הנשק לסוגיהם השונים לנהל קרב עם טנקי האויב, שנמצאו במרחק של מספר מאות מטרים מהאנשים, ותוך דקות ספורות הושמדו חמישה טנקים מהכוח התוקף שבכיוון הפלוגה שלנו. הטנק הנותר הצליח לחדור בין אנשינו, וניסה לכתר אותנו מאחור, כשהוא נע במהירות רבה, והוא עלה על גבעה גבוהה והחל להפגיז את אנשי כוחותינו. טנק זה של האויב הצליח לפגוע באחד מכלי השריון שלנו, והאנשים לא ידעו כיצד להתמודד איתו כדי שלא יפגע באנשים אחרים מכוחותינו, ולכן הצטוו שני מפקדי צוותי משגרי רקטות קלות [כנראה RPG – פ.מ.] לפעול נגד טנק זה, ובאופן נועז ביותר הצליח אחד הצוותים לפגוע בטנק ולהשמידו. אנשי צוותו קפצו מעליו, ונתקלו מיד באש אנשי החי”ר, עד שהם התמוטטו לגמרי [כנראה ניסוח אחר לזה שהם נהרגו – פ.מ.]. עם השמדת טנק זההושמד כוח השריון שתקף את חזית הפלוגה שלנו, ואילו לגבי שאר הטנקים, חלקם הושמד והאחרים ברחו לאחור, וזאת על ידי הפלוגות האחרות של הגדוד תוך ניהול קרב קשה ועקוב מדם, שראה הגדוד מאז הצליחה.

עוצמת הקרב השפיעה על כל יחידות המשנה של הגדוד, שכן נפלו בו מספר חללים גיבורים, שנלחמו בהקרבה רבה, ובקרבות התאבדות שארעו בהיסטוריה, ונלחמו בתעוזה רבה, מול טנקי האויב, כדי להתגבר עליהם ללא פחד. בקרב זה היה למחלקה עליה פיקדתי, חלל ראשון.

כיבוש השטח, והאחיזה בו

לאחר סיום הקרב באותו לילה עם כוח הטנקים של האויב, הצטווינו לתגבר את השטח עליו השתלטנו קודם לכן, שהיה שטח גבוה שנקרא אבו וקפה [אַבּו וַקְפָה – "חמוטל"-"אדום" 6725 – א.ר.]. כל אחד הכין את עמדתו, כשבאותו הזמן האנשים פוקחים עין ועומדים על המשמר, ומוכנים להתמודד עם כל מי מאנשי האויב. היתה זו תכנית האויב לנהל התקפות נגד בודדות, ומפקדינו הבינו זאת, והכינו תוכניות שימנעו ממנו כל אפשרות לבצע זאת, ולהרוויח מכך אפילו דבר קטן כלשהו. למרות מה שהאנשים עברו באותו היום, לא ניכרו עליהם כל סימני עייפות, או תשישות, והמוראל של האנשים היה גבוה, והם היו מוכנים [לפעול – פ.מ.] לו היו מקבלים פקודות באותו היום להשלים את ההתקפה. תחושה זו באה לידי ביטוי בשמחת הניצחון שהושג באותו היום בהשמדת מספר גדול של שריוני האויב.

עם זאת, היה טנק אחד שלא הושמד, אך השרשרת שלו נחתכה על ידי אחת הרקטות הקלות [שנורו לעברו – פ.מ.]. הוא נשאר שלם, ואחד מאנשי צוותו החל לירות במקלע הקל שלו, הנמצא על הטנק, באופן אקראי, שכן הראות בלילה היתה קשה. החיילים המצרים שהפעילו את תותחי הנ”ט [טילי סאגר – פ.מ.] ניסו לפגוע בטנק זה ולהשמידו, אך נכשלו.

החייל הישראלי המשיך לירות באופן אקראי ופגע במספר גדול של חיילים מצריים, ולאחר מספר ניסיונות, ניסיתי עם אחד החיילים לפגוע בו באמצעות בזוקה, הכוונתי את התותח [כך הוא קורא לבזוקה – פ.מ.] לעבר הטנק, והתפללתי לאל, והפגז נורה ופגע בטנק, והחייל שהיה בתוכו קפץ החוצה, והחל לצעוק בערבית: “אני רוצה לחיות”, אך החיילים לא התמהמהו, ואחד מהם כיוון את רובהו אליו, ורוקן את הכדורים שנמצאו בו בחזהו, כנקמה על האנשים שהוא הרג. אחד החיילים היכה גם בראשו בכלי חפירה.

לאחר מכן השתרר שקט, כשהשעה היתה 01:00 אחר חצות, וכל אחד השלים את הכנת עמדתו. עברתי על פני כולם ומצאתי אותם במצב של ערנות מלאה, ואף אחד מהם לא הלך לנוח, או לישון, שכן עיניהם נשארו פקוחות, ומסרבות לישון. והם נתנו לגופם ליהנות, וגם בתנאי מנוחה פחותים.

ניסיון האויב להתנקם

עם בוקר יום שלישי, ה-9 באוקטובר, בסביבות השעה 06:00 שמענו קולות טנקים של האויב. נראה היה שמדובר בכמות גדולה של טנקים, שרעם [מנועיהם – פ.מ.] הגיע אלינו. היתה זו הפגנת כוח שנועדה להפחידנו. מהר מאד ניתנו ההוראות לכל החיילים להשאר בעמדותיהם, ולהשמיד כל טנק שינסה להתקרב. יש לציין כי כל ההתקפות [של האויב – פ.מ.] נערכו על ידי טנקים ונגמ”שים חצי זחליים [זחל"מים – פ.מ.], ולא ראינו אף פעם חיילי חי”ר ישראליים, בניגוד לחיילים המצרים, שפגשו אותם בגופם, כשהם רגליים ואינם מוגנים על ידי שריון כלשהו, או בתוך נגמ”שים.

כשהופיע הטנק הראשון, נכנסו כל החיילים לכוננות והבינו כי יום זהעשוי להיות היוםשמפרידבינינו לבינם, וכי בהתקפה זו הם מגיבים בחזרה [על ההתקפה הקודמת – פ.מ.]. הבנתי כי ההתקפה הקודמת היתה פעולת סיור, שנועדה לבדוק את כוחם, את עמידתם ואת יכולתם להגיב להתנגד להם. לכן באו היום בכמות גדולה של טנקים, כשכוח ראשון החל בהתקפה בכמות של 30-20 טנקים, כשבעקבותיהם באה לצורך פיתוח ההתקפה, כמות כפולה מזו, וכפי שציינתי, הם חילקו את ההתקפה למספר שלבים, במטרה לשתק את הכוחות שמולם, ובאותה עת לבזבז כמויות גדולות של תחמושת, אך אנחנו היינו מודעים לכך.

והחלה התקפת הנגד של האויב

עם תחילת גל ההתקפה הראשון, קיבלנו מיד הוראות להתמודד ולהלחם עם הטנקים, שהחלו לחדור אחד אחרי השני. וכל כדור שיצא מכלי הנשק של חיילינו לווה בקריאות “אללה אכבר”, והשמידו את הטנקים אחד אחרי השני. תוך כדי כך נפצעתי מרסיס מירי של אחד הטנקים ברגלי הימנית, אך טיפלתי בעצמי, ובסיוע אנשי הצוות הרפואי שנמצאו איתנו, הוצאתי את הרסיס מרגלי, וטיפלתי בה טיפול דחוף, חבשתי אותה בתחבושת לוחצת [במקור: קשרתי אותה בקשר לוחץ – פ.מ.], והמשכתי יחד עם שאר האנשים, לפעול [במקור: להתנגד – פ.מ] לטנקי האויב, ושכחתי לגמרי מכך שנפצעתי, עד שהפצע נרפא לגמרי, ואינני רואה עצמי כפצוע.

בשל שבירת הגל הראשון של ההתקפה, והשמדת חלק גדול מן הטנקים והריגת אנשיהם, החל האויב לבצע את הגל השני בכמות גדולה, בה היה מספר הטנקים והנגמ”שים כפול מזה שבגל הראשון. התחלנו להלחם איתם, והקרב הפך לאחד הקרבות הקשים שהיו [עד אז – פ.מ.], כל אחד מהאנשים ירה לעבר אנשי האויב שנטשו את הטנקים שלהם, כדי לפגוע בהם. במהלך הקרב נהרג החלל השני ממחלקתי, והוא חייל נושא מקלע, שנהרג לאחר שהתקרב אליו אחד הטנקים, ודרס אותו בזחליו, בשעה שנלחם עם טנק אחר, אותו השמיד והרג את צוותו.

התקפות האויב עלינו נמשכו בכמויות גדולות של טנקים, בעוצמה שלא היה דומה לה עד כה, וזאת לציין כשאנחנו נלחמנו בטנקי האויב מבלי שהסתייענו בשריון של כוחותינו, מכיוון שהאויב השמיד את הטנק האחרון שהיה איתנו כבר בהתקפתו הראשונה. הוא חשב שאם ישמיד את השריון שלנו הוא יצליח להתגבר על אנשי החי”ר בקלות, אך הוא התאכזב, ואנשי החי”ר קיבלו את פניו בחזיהם וכלי נשקם הקלים, והשמידו את הטנקים והאנשים שלו.

הקרב התגבר והתעצם, ושריוני האויב עלו באש אחד אחרי השני, כשחלקם הושמדו, ואחרים הצליחו להתחמק. רבים מאנשינו נפלו חלל, ואף אחד לא חשב לסגת לאחור, אבל השארנו את הטנקים השרופים האלה לכוחות העורפיים, שכן כמה מטנקי האויב הצליחו להגיע לגדת התעלה, ושם הושמדו על ידי הכוחות העורפיים.

קרבות אלה נמשכו מהשעה 06:00 ועד השעה 10:00, ובשל עוצמתם, נצרכה רוב התחמושת שהיתה בידינו, אך לא התייאשנו, שכן לא רצינו שזה יהיה הקרב האחרון עם האויב, ואין פירושו של הדבר שהם עברו עם שריוניהם מאחורינו שנתמסר אליהם [במקור: שנוריד את ראשינו וחזינו – פ.מ.].

פינוי המוצב והשמדתו בארטילריה

mohamed335-1בעיצומה של הלחימה ואכזריותה, והצלחת האויב לחדור [את המערך/המוצב – פ.מ.], ניתנו לנו הוראות לסגת לאחור, לנקודה מסויימת, וזאת בשל ההוראות שניתנו לאנשי הארטילריה שלנו להפגיז את המוצב אליו הצליח האויב לחדור, ולהשתלט עליו, ולהפגיז את האיזור בו נלחמנו עם שריוני האויב. עם נסיגתנו ופינוי המוצב החלה הפגזת הארטילריה שרדפה את טנקי האויב, ומיקדה את אישה עליו. ההפגזה נמשכה בכל עוצמתה עד שהפכה את המוצב לגיהינום על טנקי האויב [לראשונה, מופיעה כאן עדות של מפקד שלחם בשדה הקרב שהמצרים נסוגו מרכס "חמוטל"-"אדום" 6725 בבוקרו של ה-9 באוקטובר 1973, כתוצאה מההתקפה של חטיבת שריון 421 הישראלית ומבצע חילוץ לוחמי מעוז "פורקן" – א.ר.].

האויב ספג אבידות רבות בטנקים, נגמ”שים ואנשים, דבר שגרם לו לעצור את שאר גלי ההתקפה. לאחר מכן החל להפעיל את חיל האוויר שלו כדי לסייע להצלחת התקפתו, ולנסות להקל את הפגזת הארטילריה, שלא הפסיקה בשל ההפצצות עליה. עם הופעת המטוסים בשמים החלו להגיע אליהם טילינו ואמצעי ההגנה האווירית שלנו, שהצליחו להפיל כמות גדולה מהם, ושאר המטוסים ברחו. היה זה הקרב הראשון בו נטלו חלק החילות השונים, כארטילריה הכבדה, השריון, תותחי הנ”מ והטילים, וחיילי החי”ר הגיבורים.

קרבות אלה נמשכו עד ערב אותו היום, כשהאויב מתכנן לשגר גלי התקפת נגד נוספים, במטרה לדחוק/להדוף את כוחותינו לאחור, אך כל פעם ספג אבידות רבות בציוד ובאנשים, ושגעונו באותו יום הגיע לכך, כשהבנו כי באחת מהתקפות הנגד שלו נטלה חלק חטיבת שריון (100 טנקים), אך הוא התאכזב, ולא השיג את מטרתו. הקרבות נמשכו עד השעה 02:00 ב-10 באוקטובר.

עד אז לא הצליח האויב להשיג כל ניצחון, או כל תועלת מקרבות אותו היום, והוא החל לאסוף את מה שהצליח לאסוף מהרוגיו ופצועיו תחת חיפוי מטוסיו, ולסגת לאחור. תוצאות קרבות אלה באשר לכוחותינו היו שביית כמות גדולה מטנקי האויב, כשבחלקם נמצאו כל צוותיהם, ואילו עשרות טנקים ונגמ”שים שרופים [נשארו – פ.מ.] בשדה הקרב. טנקי האויב השרופים נשארו בוערים למשך יותר משעה, מאחר והיו בהם כמויות גדולות של תחמושת מגוונת. ראינו אותה מתפוצצת, כשהיא מפזרת זיקוקין, ומעיפה חלקים לשמים בעוצמה רבה. ההתפוצצויות הפכו את הטנקים הגדולים האלה, המורכבים ממספר [חלקי/שכבות? – פ.מ.] שריון, לחלקיקים קטנים שהתפזרו באותו מקום.

התקדמנו פעם נוספת כדי לכבוש את המוצב

בבוקר היום ה-10 באוקטובר, הצטווינו להתקדם קדימה ולכבוש את המוצבים שנטשנו ביום האתמול. התארגנו במהירות במבנה של תנועה להתקפה, והתקדמנו בזהירות ובעירנות מירביים, בתוך טנקי האויב המושמדים, ובין שרידי גופות אנשיו ההרוגים, שנשארו בשדה הקרב. דבר לא הפריע לנו עד שהאויב חזר למנגינת הארטילריה, אליה התרגלנו לנוע רק לפי קולה. האויב מיקד את הפגזותיו עלינו כדי לעכב את התקדמותנו, אך אנחנו הלכנו והתקדמנו, וככל שהתקרבנו אל האויב, הלכו והתגברו הפגזותיו, עד אשר עצרו את התקדמותנו.

לאחר פעילות ארטילריית האויב, הצטווינו לחלק את [תנועת – פ.מ.] התקדמות הגדוד לפלוגות, כדי שהאויב לא יוכל לנצל את ההזדמנות לגרום אבדות רבות לגדוד. פלוגתנו חידשה את התקדמותה במהירות בכיוון האויב, תחת חיפוי הארטילריה שלנו, עד שהגענו למרחק קטן מן המוצב הקודם שלנו. בשעה הזו החלה החשיכה לרדת עלינו, כבשנו את האזור הזה, ואבטחנו אותו מפני חדירה כלשהי מצד האויב.

האספקה החלה להגיע

בערב אותו היום הגיעה אלינו האספקה הראשונה של מים מאז החלו הקרבות. כל אחד מילא את מימייתו במים, והתכונן להגיב על התקפה כלשהי של האויב. האויב לא ניסה באותו לילה לבצע התקפה כלשהי נגדנו, אך כל האנשים נשארו ערים ודרוכים, עד שזרחה עליהם השמש ביום חמישי, ה-11 באוקטובר. בשעה 09:00 בבוקר בדקתי במהירות את האנשים, הנשק והציוד, וחילקתי כמויות של תחמושת שהגיעה אלינו עם האספקה לאחר אותם קרבות. כמו כן הגיעו אלינו גם אספקה אותה חילקנו בין האנשים, שאכלו את ארוחת הבוקר שלהם במהירות הרבה ביותר.

קבורת החללים, ואיסוף השלל

במהלך היום הצטווינו על ידי מפקד הפלוגה שלנו לקחת כיתת חיילים וללכת למוצב הקודם באבו וקפה ["חמוטל-"אדום" 6725 – א.ר.], כדי לקבור את גופות חללינו שנפלו בקרבות יום האתמול, ולהביא את הנשק והציוד שהיה איתם. יצאתי יחד עם האנשים לשדה הקרב והתחלנו לקבור את חללינו, ולאסוף את כלי נשקם.

תוך כדי כך, ראיתי שחלק מהטנקים שהאויב השאיר בשדה הקרב הם שלמים, ומבלי שכלל לא נפגעו, כשמסביבם פזורות גופות אנשיהם, דבר שהצביע רק על דבר אחד, והוא פחדנות האויב, והחייל הישראלי, שנטש את הטנק שלו, וברח ממנו מבלי שזה נפגע מדבר כלשהו. אנשינו קטלו אותם מיידית. חלק מהאנשים שהיו איתי החלו לאסוף את השלל מטנקי האויב, ומאנשיו ההרוגים, כגון השעונים, הכסף והבגדים, וכן חלק ממכשירי הרדיו ודברים שונים אחרים. לאחר מכן קברנו אותם ואספנו את כלי נשקם וציודם, בנוסף למספר מקלעים, רובים וציוד קל מטנקי האויב, ולאחר מכן חזרנו לפלוגתנו, ומסרנו את כל הדברים למפקד הגדוד.

בצהרי אותו היום, לא שקטה פעילות מטוסי האויב, שהפציצו את עורפנו, ויצרו אבק, אך לא גרמו לנו לאבדות. בסביבות השעה 16:00 בערב אותו היום הצטווינו לנוע כדי לכבוש את [מוצב – פ.מ.] אבו וקפה ["חמוטל-"אדום" 6725 – א.ר.], עליו התנהל קרב ביום האתמול, פעם שנייה, והתחלנו לנוע אליו עד שהגענו לשם בערב. כל אחד החל להכין במהירות את עמדתו, ולהתכונן לאפשרות של ניסיון מצד האויב לבצע התקפה. בלילה השלים כל אחד להכין את עמדתו, והיה מוכן לקרב עם מי מאנשי האויב. במוצב נמצאו מספר טנקי אויב מושמדים ושרופים עד היסוד.

שמענו את דרשת יום שישי, על (רקע) קולות התותחים

האנשים נשארו במצב של כוננות, עד שהשמש שקעה ביום שישי, ה-12 באוקטובר. בבוקר אותו יום, לא ניסה האויב לבצע התקפה כלשהי, וזאת לאחר שבקרבות שהיו ביומיים הקודמים הוא לא הצליח בקרבות אלה באמצעות חטיבת השריון שלו, לבצע את המשימה שהתכוונה להשיג, ונודע לנו לאחר מכן שמרבית השריון של חטיבה זו, הושמד בגזרת חטיבת החי”ר, אליה השתייך הגדוד שלנו, ועימו היחידות השכנות שמשמאל, מדיוויזיה 2 חי”ר. חטיבת השריון הישראלית, שמפקדה נשבה בידי כוחותינו, בגזרת דיוויזיה 2 חי”ר, השכנה לנו משמאל. מפקד אותה החטיבה הישראלית נקרא עקיד (אל”מ) אסף יגורי, מפקד חטיבה 190 שריון [המחבר מבלבל את היוצרות. סא"ל אסף יגורי היה מג"ד טנקים 113/חטיבה 217 ונפל בשבי ב-8.10.73 בשעות אחה"צ, במסגרת התקפת הנגד הכושלת של אוגדה 162 – א.ר.].

היינו מאוד שמחים על חיסולה של חטיבה זו בידי כוחותינו, וגיבוריהם האמיצים. היה זה יוםשקט, בהשוואה לימים הקודמים, למעט מספר גיחות אוויריות של האויב, שהיו ללא תועלת, ושלוו במספר הפגזות ארטילריות מפוזרות. כשהתקרבה תפילת יום השישי, היה זה יום גדול, שנשא אלינו את זכרונות האסלאם הנצחי.

עם תחילת תפילת יום השישי, התאספו כולם ליד הרדיו שהיה לי, כדי לעקוב אחרטקסיתפילות יום שישי, ולבבותינו התמלאו בכוח ואמונה, והקלנו על לבנו כדי לשמוע אתהקוראן, פעילות מטוסי האויב לא נפסקה, אך נמצאנו במצב של חרדת קודש דתית לגבי מה שקורה סביבנו. התפילה הסתיימה בקריאת הקוראן. אחר כך שמענו את דרשת יום שישי בהקשבה רבה, ולבבותינו היו תלויים בשמים, שכן בדרשה של אותו היום היו דברי הטפה דתיים ומצבי הגבורה שתאר המטיף, של גיבורי האסלאם הראשונים. עם סיום הדרשה הקשיבו כולם לנאומו של חוסיין אל-שאפעי, סגן הנשיא, שאמר דברים שגרמו לכולם לבכות.

לאחר סיום טכסי התפילה החלו האנשים לאכול את ארוחתם, כל אחד בעמדתו, אותה הכין להגנה וללחימה ממנה. היום עבר כרגיל ללא קרב, מלבד מספר גיחות של מטוסי האויב, שהפציצו בשטחים פתוחים, ומבלי שנגרמו כל אבדות.

עם ערב ציפינו כי האויב ינסה לתקוף, אך הוא לא חשב לעשות כן לאחר שלמד יותר מלקח אחד מידי כוחות הגדוד שלנו. עם זאת, האנשים נשארו ערנים ואף אחד מהם לא חשב לישון, וכולם היו במצב של פעילות מתמשכת, לילה ויום, למרותשנראהשאנשים מסוימיםחשו תשישות, ומראם החל להשתנות. זקנם גדל, וכך גם רגשותיהם. אך כל זה לא השפיע על האנשים, קצינים וחיילים כאחת, אלא הגביר את נחישותנו, וכי המראה החיצוני במלחמה אינו נחשב ואינו פוגע בנחישותו של אף אחד.

ההתקדמות לכבוש מוצב קדמי

עם הזריחה בבוקר ה-13 באוקטובר, קיבלה מחלקתנו הוראות לנוע למקום אחר, שהיה קדמי יותר בשטח. ערכתי סיור מהיר למקום החדש, ובסביבות השעה 10:00 בבוקר התחלנו בתנועה למוצב החדש, שנמצא על גבעה גבוהה, המשקיפה על ואדי. עם הגעתנו החל כל אחד להכין את עמדתו, שכן המוצב שלט על הואדי שדרכו הגיעו מרבית גיחות מטוסי האויב.

ממוצב גבוה זה ראינו את המטוסים מקרוב, כך שראינו את הטייסים שישבו בהם, והם עברו מולנו. מאז שהשתלטנו על המוצב הזה, החלו המטוסים לטוס הלוך וחזור בגובה נמוך מאד. באותה עת גם ראינו את המטוסים מופלים בעורף כשהם בוערים, על ידי טילים ואמצעי ההגנה האווירית. בזמן מעבר המטוסים מעלינו היה עלינו להסתתר כדי שלא נהיה מטרות עבורם.

בסביבות השעה 13:00 בצהרים, נפצע אחד החיילים במחלקה בשל פיצוץ שארע, והוא פונה לאחור. בערב הגיעה אלינו האספקה, שכן היא הגיעה רק בלילה. עם הגעתה חילקנו אותה לאנשים, וכל אחד קיבל את חלקו. במהלך הלילה לא התבצעו כל תנועות עד הבוקר, שכן מוצב זה היה נקודת מעבר עיקרית, בה עברו מטוסי האויב. אם האויב היה מגלה בו פעילות כלשהי הוא היה הופך מטרה לתקיפה אווירית, ממנה חששנו. יום ה-13 באוקטובר עבר מבלי שראינו התקדמות כלשהי של כוחות האויב, שנמצאו במרחק של כ-3 ק”מ מהמוצב. ראינו את נקודת התצפית של האויב שאכוונה את הפגזות הארטילריה שלו, שלא שקטה, ופעלה בכל כיוון. פגיעותיה היו אקראיות, ולא השיגו דבר מלבד הפגנה ריקה שלא גרמה לכל אבדות בכוחותינו.