רשימה זו נכתבה על ידי מיד לאחר הנסיגה ממצרים והגעתנו למחנה “עוז” שליד רפידים

כששמעתי את ה”יבבן” ברשת הקשר הגדודית, לקראת השעה 14:00, הבנתי מייד שהחלה ההתקפה. מייד רצתי עם הציוד לחניון הטנקים שלמטה וצעקתי לכולם לרוץ אל הטנקים ולהניע. עליתי על הטנק, העלינו את שארית הציוד ונתתי פקודה לאלטמן הנהג להניע. מייד החלו פגזים ארטילריים להתפוצץ במגרש הכדורגל שצמוד לטנקים, ויצאנו בנסיעה מהירה מהחניון והתרחקנו ממוקד ההפגזה. מרחוק ראיתי תמרות עשן עולות מאזור טסה – מפקדת הגדוד שלנו. תוך כדי תנועה המשיכו להתפוצץ פגזים רבים, ולכן ניסיתי לסגור את מדף המפקד למצב חריץ. מכיוון שנתקלתי בבעיות בנעילת המדף – השארתי אותו במצב מאונך. מבעד לאפיסקופים ראיתי את התפוצצויות פגזי הנפיץ והזרחן, ובתחילה היה די מבהיל!

נענו מזרחה ולאחר מכן דרומה, חצינו את ציר “טליסמן” והגענו לאזור ה”ממוס”.
ניצן המ”פ נתן פקודה להתארגן. הסתבר לי שאף אחד מהכלים לא נפגע בהפגזה על התעוז, אך רק הטנק של אלון אילת – מ”מ 2 נמצא מאחורי. ניצן נתן לנו הוראה להמתין, ובעצמו נסע לחפש את יתרת הכלים (1א’ נסע לאסוף את צוותו מהמחסום, 1ב’ תעה והצטרף לכוח הסמ”פ). אנשי הצוות שלי עדיין לא תפסו שזה אמיתי, למרות שבקשר פנים תיארתי להם כל הזמן מה שאני רואה בחוץ. קיבלנו פקודה בקשר לנוע מערבה לעבר מעוז “פורקן”, הכול בהתאם לתרגולות שהכרנו כל כך טוב.
התחלנו בתנועה מערבה, כאשר אני מנסה לתמרן בין התפוצצויות הפגזים שנופלים סביבנו. הייתי עולה על רכס, תופס עמדת תצפית ונע קדימה, כשמ”מ 2 מחפה מאחור.
כך התקדמנו מגמה אחר מגמה לעבר כביש התעלה – ציר “לכסיקון”. ניסיתי למדוד טווח לעבר הרמפות המצריות מעברה המערבי של תעלת סואץ ולזהות את הכלים שעליהן. לפתע הייתה פגיעת פגז ליד הטנק שלנו. מייד פקדתי נהג קדימה מהר והתרחקנו מהמקום. ניצן הורה לי בקשר לנוע צפונה ולתפוס עמדות על “סגול” 262 – רמפה בולטת שנועדה לשלוט על מעוז “פורקן”. מכיוון שהייתי הטנק היחיד מהמחלקה, נעתי בשטח חשוף ללא חיפוי של טנק אחר לעבר העמדה המוכרת לי היטב. תוך כדי תנועה זיהיתי טיל שעובר לפני הטנק. מייד דווחתי ברשת הקשר לכל הכלים שישימו לב וקראתי: “יורים עלינו טילים”, עם תיאור מדויק איך הם נראים. חציתי שוב את ציר “טליסמן”, הפעם צפונה. כל כלי הנשק היו טעונים, פגז חלול בתותח, ועוזי בהתקן שעל הצריח.
ואז, כעבור כשעה מתחילת המלחמה – בשעה 15:00 לערך, נורה לעברנו טיל סאגר ובשנייה האחרונה עוד הספקתי לזהות אותו משמאלי. גוש שחור ולהבה מאחור – בגובה טבעת הצריח. את הפיצוץ איני זוכר. לכמה שניות איבדתי את ההכרה, וכזו שבה אלי מצאתי עצמי מתגלגל בגובה מעל הצריח! הדף הפיצוץ העיף אותי כלפי מעלה! בעת הנפילה נחתתי על מכסה המנוע ומשם על החול. כשהתאוששתי על החול וקמתי, מצאתי את הטנק אחוז בלהבות. מרפק יד שמאל שלי נשבר מהפגיעה במכסה המנוע והיד הייתה כחולה ונפוחה מאוד. קטעים בגוף ובראש נחרכו מהלהבות שהיו בצריח. רצתי מייד לקידמת הטנק. מדף הנהג היה פתוח ואלטמן שכב על החול קצת מתחת ל”צפרדע” – חזית התובה של הטנק הדומה לצפרדע (הטנק התקדם לאחר יציאתו). בתחילה השתוממתי איך הגיע לשם ושאלתי האם יצא דרך פתח ההצלה? אמרתי “בוא נסתלק, הכול מתפוצץ פה”. עזרתי לו לקום, ולפני שהתחלנו להתרחק – עוד ניסיתי לטפס על הטנק, כדי לראות מה קרה שם בתוך הצריח. ידי האחת הייתה מדולדלת, כל הצריח היה אפוף להבות והתפוצצויות נשמעו מתוכו. הבנתי שאיני יכול לעשות משהו מועיל, ואז התחלנו להתרחק מהטנק המתפוצץ.

חיילי חי”ר מצריים שהתמקמו על “סגול” 262 המטירו עלינו אש מקלעים מטווח של כ-  500 מטר, וזאת בנוסף לפגזי ארטילריה רבים שהמשיכו ליפול מסביב.
בכל פעם הרצתי את אלטמן וכיוונתי אותו קדימה לעבר התלולית והמחסה הקרובים.
כשהיה תופס מחסה, הייתי אני רץ בזיגזגים ותופס מחסה לידו. העניין חזר על עצמו כשאנו מתרחקים לאט, לאט מהמצרים. היינו חייבים להתרחק מכיוון שפגזים עפו מהצריח ונפלו בקרבתנו. בכל ריצה כזו, כשצרור הכדורים החל מתקרב אלינו, חשבתי על אפשרות לפגיעה בגב – וכך אשאר דומם בחולות סיני. איש לא יידע!
באחת מהריצות הרגשתי שהצרור המתקרב ממש מסוכן ומאיים, השתטחתי על החול תוך התחפרות בעזרת הידיים והסנטר. כשהצרור חלף סנטימטרים לצידי, זינקתי ורצתי אל התלולית בה חיכה אלטמן.
אלטמן היה שרוף ופצוע ואט אט אזלו כוחותיו. מדי פעם צעקתי לו שימשיך ומשכתי אותו, אך בשלב מסוים הוא הודיע לי שאינו יכול יותר, ושאמשיך להתרחק לבד. ניסיתי לגרור אותו ביד הבריאה שלי, אך הוא היה כבד ונאנק מכאבים. בלית ברירה המשכתי להתרחק לבדי ולצאת מהטווח האפקטיבי של המקלעים שלהם.
האש כבר לא הייתה יעילה, אך צעקות המצרים נשמעו כמו צעקות של אינדיאנים. הבחנתי ב- 2 טנקים שלנו שנעו ועברו ליד הטנק הבוער שלנו. הם הסתערו על הגבעה עם המצרים, עשו מספר סיבובים, דרסו וירו והסתלקו משם.
מאוחר יותר הסתבר שאלו היו טנקים של מחלקה 2 בפיקודו של סג”מ אלון אילת, ושם מצא אלון את מותו, כשנפגע מכדור מצרי ונפל הרוג לתוך הצריח.

המשכתי לצעוד ברגל מזרחה במקביל לציר “טליסמן”. ידי הפגועה נשענת בתוך הרוכסן של הסרבל, ומשקפת עדיין תלויה על צווארי, העוזי נשאר במתקון על הצריח. מדי פעם שרק פגז שעבר מעלי. נשכבתי על גבי והמתנתי. לאחר הפיצוץ קמתי והמשכתי מזרחה. כך צעדתי כ – 6 ק”מ עד שהגעתי, בשעה 17:00 לערך, לתעוז שלי – “נוזל”.
התעוז היה שומם ונטוש. דבר ראשון שעשיתי זה להיכנס למטבח ולשתות כמויות גדולות של מיץ שהוכן לארוחת הצהריים. התחלתי לקרוא במכשיר הקשר לעזרה וכשלא נעניתי, עברתי בין הערוצים השונים – אך ללא מענה. יצאתי החוצה והבחנתי שכבל מזין אנטנה קרוע מרסיסי הפגזים. נכנסתי שוב לבונקר ולפי התרגולת הנלמדת – חיברתי את הפתיל של מקלט העזר אל המקמ”ש (מקלט-משדר). שוב שידרתי – והפעם נענתה קריאתי! גדעון הקמב”ץ שמח לשמוע את קולי, שאל לשלומי והודיע ששלח נגמ”ש שייחלץ אותי.
בהמתנה לנגמ”ש כיביתי את הגנרטור שפעל, הכנתי לי תמ”ק עוזי עם מחסנית וקיבעתי את ידי הפגועה בעזרת משולשים אל הגוף.

יצחק תמיר, מש”ק מפלוגת החרמ”ש י’ וידידי הטוב – הגיע לחלץ אותי (מאוחר יותר נהרג על מתחם “חמוטל”).
לאחר פגישה נרגשת וסיפור רשמים, הוא פינה אותי ועוד חיילים שאסף מתעוז “הברגה” (ביניהם בק ווסרמן). מפאת חוסר מקום, התיישבתי על סיפון הנגמ”ש בחוץ. כך הגענו לתאג”ד שנפרס בצומת “כרטיסן” – “ספונטני”. הפצועים קשה יותר עברו טיפולים, כשלפתע החלו נוחתים שם פגזים. מייד העמיסו אותנו על משאית שפינתה אותנו לתאג”ד בטסה – מפקדת הגדוד.
בטסה רוכזו רבים מהנפגעים בגזרה. פגשתי את ניצן המ”פ, חיילים מהפלוגה, וגם נתקלתי בגופות של הרוגים.
ביקשתי שיטפלו בחילוצו של אלטמן, תוך תיאור של המקום בו נפרדנו אחה”צ.
מטסה פונינו ע”י מסוק יסעור אל בית חולים שדה ברפידים.
תוך כדי הטיפולים והמפגשים, זיהה אלטמן הפצוע את קולי וביקש שיקראו לי. ההתרגשות והשמחה היו גדולים. הוא היה נפוח ושחור ולא הכרתי אותו!
אלטמן סיפר שבערב קצת התאושש, צעד קצת ברגל עד שנתקל בטנק של גדוד 196.  לאחר דין ודברים עם הצוות, האמינו לו שהוא חייל ישראלי, אספו אותו ופינו אותו – עד שהגיע לרפידים.
לאחר טיפול בפצועים, הוטסנו במטוס הרקולס מרפידים לשדה התעופה בלוד. בדרך נתבקשתי לעזור בטיפול והנשמתי את רס”ן יעקב יעבץ – סמג”ד 79. מאוחר יותר נפטר.
אמבולנס העביר אותי משדה התעופה לבית החולים בילינסון, אליו הגעתי ביום המחרת בשעה 05:00. שם בחדר הניתוח הושמה ידי בגבס, ולאחר שבוע של אשפוז, נשלחתי להחלמה בבית ההבראה מספר 3 – ליד טירת הכרמל.
בבית ההבראה הורידו לי את הגבס, ועברתי טיפולי פיזיותרפיה ממושכים.
לאחר כחודש וחצי, התחיילתי מחדש, הוענקה לי דרגת סגן, וחזרתי לגדוד שישב באפריקה – ליד פאיד.

—————————————————————————————————–

מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר הסכם הפרדת הכוחות, החלו החיפושים אחר הנעדרים. הוקמו צוותים שכללו את אנשי היחידה לאיתור נעדרים, אנשי הרבנות ולוחמים מהשטח.
במסגרת החיפושים שהשתתפתי בהם, הגענו אל הטנק שלנו – שנפגע בצומת “טליסמן”- “לכסיקון” (“דיזי” כפי שכינינו).
מתוך הטנק הפגוע נאספו השרידים של שני חברנו – ניר אפרתי התותחן ולואיס יונגבך הטען- קשר. לאחר תהליך זיהוי הגופות – הם הובאו לקבורה בישראל.
יהי זכרם ברוך.