פורסם בעיתון “הלוחם” אוקטובר, 2007, גיליון 208.
הועתק ברשות מאתר ארגון נכי צה”ל.

אמנון רשף לא שוכח אף רגע מתוך קרב התופת שניהלה חטיבה 14 תחת פיקודו בלילה שבין ה־15 ל־16 באוקטובר 1973. 122 לוחמים ו־54 טנקים הוא איבד כדי לאפשר את צליחת התעלה >> 34 שנים אחרי אותה מלחמה ארורה, הוא אומר בראיון ל’הלוחם’: “זה היה הקרב הכי קשה של צה”ל מאז ומעולם”

רבע שעה לפני שיצאו אל אחד הקרבות המרים בתולדות צה”ל הרימו חיילי גדוד הסיור 87 של חטיבה 14 כוסית. האמת היא שלא היתה להם סיבה לחגוג, שהרי לכולם היה ברור כי במקום שאליו נשלחו להגיע, ‘החווה הסינית’, מרחק כמה עשרות קילומטרים מהם, ממתינה להם אש תופת, אבל היה זה מסוג הרגעים הגדולים בהם נחוצה רוח קרב מיוחדת. הלוחמים לגמו מן היין הצבאי, שיננו לעצמם פעם נוספת את דברי העידוד שהשמיע באוזניהם המח”ט אמנון רשף כמה רגעים קודם, ועלו על הכלים המשוריינים. ב־15 באוקטובר, בחמש דקות אחרי שש בערב, יצאה חטיבה 14 עם ארבעה גדודי טנקים, 97 במספר, ושלושה גדודי חי”ר שהתניידו בזחל”מים, אל המשימה שתכריע את גורל המלחמה בגזרה הדרומית. התוכנית, בתמצית, היתה לאגף את הכוח המצרי שכלל את דוויזיית החי”ר 16 ואת דוויזיית השריון 21, שהתמקו בשטח ‘החווה הסינית’, כ־50 קילומטרים רבועיים גודלה ומצפון לה (‘מיסורי’). להגיע אל אגפו ועורפו של הכוח המצרי תוך ניצול גורם ההפתעה, ולגרום לו אבידות במינון שלא יאפשר לו להתאושש. במקביל, ובחסות המולת הלחימה, יעברו על הציר הצנחנים מהחטיבה של דני מט, יגיעו אל התעלה, יצלחו אותה בסירות גומי שהביאו עימהם, יכבשו ראש גשר בגדה המערבית של התעלה ויאפשרו את הקמת הגשרים שעליהם יעברו הטנקים אל הגדה המצרית. משם תהיה הדרך להכרעת המלחמה קצרה.

 

בתשע בערב פרץ הכוח של רשף אל אזור ‘החווה הסינית’ וגילה מאות חיילים מצרים, טנקים, נגמ”שים ותותחים, כוח עצום ורב, שהופתע לגמרי מחדירת הכוח הישראלי. הטנקים של רשף לא היססו ופתחו באש פגזי תותחי הטנקים ומקלעים אל המצרים וגרמו להם אבידות כבדות. “פרצנו עם שני גדודי טנקים אל לב המערך המצרי”, משחזר רשף, 34 שנים לאחר הקרב ההוא.
“זה היה מחזה מדהים. פתאום אתה רואה מאות כלי רכב, טנקים, תותחים, טילי נ”ט, משאיות, ערומי תחמושת, והכל בטווח של מטרים ספורים. בתחילה פגענו בהם קשה, אבל יותר מאוחר הם התעשתו והתחיל קרב פנים אל פנים. על פי המידע שהיה בידינו, צומת הצירים ‘טרטור’־’לקסיקון’ היה אמור להיות ריק. חלפנו על פניו עם שני גדודים, אבל כשהגדוד השלישי הגיע לצומת ‘טרטור’־’לכסיקון’, הוא נתקל בכוח מצרי גדול שקיבל אותו באש כבדה. מתוך 20 טנקים רק 11 הצליחו לעבור את הצומת. במקביל התחילה יחידה 424 (סיירת שקד) של משה ספקטור לנוע לכיוון התעלה, אבל זחל”ם מפקד הפלוגה ספג פגיעה ישירה ותשעה מאנשיו נהרגו. הזחל”ם השרוף חסם את ציר ‘נחלה’ – ציר התנועה של חטיבת הצנחנים 247 של דני מט, ולא איפשר את המשך התנועה בציר. מיד הוחל בפינוי הנפגעים הרבים ובטיפולם. צומת ‘טרטור’־’לכסיקון’ היה חשוב ביותר להמשך תנועת כוחות החטיבה, לפינוי נפגעים ולהעברת ‘גשר הגלילים’ וכל הלילה לחמו כוחות החטיבה כדי לכבשו.
ברשת החטיבתית שמעו הלוחמים את רשף מעביר פקודות בשקט ובקור רוח, גם כשידע כי אנשיו סופגים אבידות כבדות. ברשת הקשר האוגדתית שמע רשף את האוגדונר אריאל שרון בטון בוטח לא פחות. “כל הלילה שרון היה איתי בקשר”, ממשיך רשף. “היה חשוב לפתוח את צומת ‘טרטור’־’לכסיקון’”. ‘אני יודע שזה קשה’, הוא אמר, ‘אבל אם אתה שם, הכל בסדר’. הדברים שלו, שנאמרו בטון שקט, רגוע ובוטח גם בשעות הקשות ביותר, מאוד חיזקו אותי. לא היתה היסטריה. הפקודות שהועברו אלי וממני אל הלוחמים ניתנו בשקט”.

“עשינו היסטוריה”

כל הלילה לא שככה האש. התקפות נגד מצריות נבלמו על ידי החטיבה. שוב ושוב הגיעו הדיווחים על נפגעים, על הרוגים ופצועים, ועל עוד ועוד טנקים שנפגעו. לעיתים הושמדו טנקים מצריים מטווח מטר. עשרות מדורות נראו בשטח, טנקים ישראלים ומצרים מתפוצצים – תופת. “זה היה הקרב הכי קשה של צה”ל מאז ומעולם, אבל לא היה לנו אף רגע של שבירה”, אומר רשף. “ידעתי שעתיד המלחמה כולה בידינו, שאי אפשר לוותר, למרות הנפגעים. האמנתי שבסופו של דבר אנחנו נשבור את המצרים. כל הלילה נלחמנו ורק בבוקר הצלחתי לארגן כוח נוסף ולכבוש את הצומת והמצרים הרימו בדים לבנים לאות כניעה”.
בבוקר גם התפנו לספור את החללים והפצועים. “באותו לילה איבדנו 122 לוחמים ו־54 טנקים מתוך 97 שהיו לנו”, מונה רשף את המספרים המצמררים. “התחושה היתה קשה מאוד. אתה שומע על הנפגעים, את חלקם אתה מכיר אישית, וזה לא קל. אתה שומע על קצין צעיר שטיפחת וייעדת לו מסלול קידום ועתיד מזהיר, ופתאום הוא בין ההרוגים”. כמתוכנן, בחסות הקרב הנוראי, עברו לוחמיו של דני מט את התעלה באמצעות סירות גומי וכבשו ראש גשר בגדה המערבית. הטנקים מחטיבת הטנקים 421 של חיים ארז צלחה על־גבי ‘תמסחים’ את התעלה.
בימים שאחרי ליל הצליחה בלמה חטיבה 14 התקפות נגד מצריות שניסו למנוע את המשך הצליחה, כשההתקפה הגדולה ביותר היתה ב־17 באוקטובר עת חטיבת הטנקים 25 המצרית, עם טנקים משוכללים מדגם T־62 תקפה מדרום והושמדה על־ידי כוחות החטיבה ואוגדה 162 של אברהם (ברן) אדן.
“את ציר ‘טרטור’ הצלחנו לפרוץ רק ב־18 באוקטובר”, מסביר רשף. “ב־19 באוקטובר הטנק שלי צלח ראשון את התעלה על גבי ‘גשר הגלילים’. התחושה היתה שעושים היסטוריה. שכל הקורבנות שהחטיבה איבדה בקרבות הבלימה מול המצרים, בקרב הגדול בחווה הסינית, הביאו בסופו של דבר לרגע הגדול הזה. היה לנו ברור שזה לא סוף הקרבות ושעוד מעט נכנסים לקרב נוסף, מה שבאמת קרה, ובכל זאת חשנו התרוממות רוח”.
“היינו בשיא הכושר”

אני רוצה להחזיר אותך ליום הכיפורים, 1973, שתיים בצהריים. המצרים פותחים בהתקפה. האם החטיבה שלך היתה מוכנה למלחמה, או שהופתעת כמו כוחות רבים אחרים בצה”ל?

רשף, לימים אלוף ומפקד גייסות השיריון והיום אלוף במיל’: “תחת פיקודי היתה חטיבה סדירה. השירות היה מורכב משלושה חודשי אימונים בעורף ושלושה חודשים תעסוקה מבצעית בקו התעלה, לסירוגין. לפני המלחמה היינו בשיא הכושר המבצעי. אפילו ביצענו תרגיל חטיבתי מלא, יום ולילה. גם כשהחזקנו את הקו, התאמנו, היינו מבצעים תרגילים. המפקדים אצלי היו מנוסים ומוכשרים, בוגרי מלחמת ההתשה, כך שמבחינת היכולות שלנו, היינו בשיא הכושר ומוכנים למלחמה. מה שכן, הפריסה היתה בעייתית. החטיבה היתה אחראית על גזרה ברוחב 200 קילומטרים. 56 טנקים, פלוגת חרמש ופלוגת סיור, על 200 קילומטרים. ובכל זאת, ניתן היה להיערך טוב יותר, אלמלא התפיסה המוטעית.
“ב־1 באוקטובר התחלנו להבחין בתכונה בצד המצרי. הגברנו את הכוננות ולקראת יום כיפור ביטלנו חופשות ונכנסנו לכוננות ‘חמש דקות’, שמשמעותה – החבר’ה ישנו עם בגדים ונעליים. ביום שבת, ה־6 באוקטובר, ב־8:30 בבוקר, ריעננו את הפקודות. ב־9:00 נקרא מפקד האוגדה, אלברט מנדלר, לשיחה עם אלוף הפיקוד שהודיע לו: ‘היום בשש בערב זו שעת השין – או סיום התרגיל המצרי, או פתיחה באש’. בדיעבד נודע לי שלילה קודם התקשר ראש המוסד דאז צבי זמיר, ששהה בחו”ל, אחרי ששוחח עם הסוכן המצרי, והודיע: ‘היום מלחמה’. ביקשתי לקדם את הטנקים לעמדות של כשני קילומטרים מהתעלה ונתקלתי בסירוב מצד פיקוד הדרום. אמרו שזה עלול לגרום להסלמה ולהצית את האיזור. בסוף התפשרנו על כך שנקדם את הטנקים בשעה ארבע אחר הצהריים. ב־13:47 כבר הגיעו המיגים והפציצו מטרות אצלנו ובמקביל 1,100 תותחים ירו בבת אחת לכיוון שלנו. התחושה היתה שכל המדבר מזדעזע. כשהטנקים שלי הגיעו לעמדות הם כבר נתקלו בכוחות קומנדו מצרים שצלחו את התעלה ובטילי נ”ט. המצרים העבירו לסיני בשעות הראשונות של המלחמה ארבע דוויזיות בגזרת החטיבה, למעלה מ־30 אלף חיילים. הם לא התעכבו במעוזים, כדי לא לבזבז זמן. במהלך הלילה הראשון העבירו המצרים מאות טנקים. יחס הכוחות בינינו לבין הכוחות המצריים הצולחים היה בלתי נתפס: 1 ל־40, וזו היתה תמונת המצב ביממה הראשונה”.

“עשו את המלחמה בגופם”

בספרו ‘אבני דרך: אוטוביוגרפיה’, מתאר משה דיין, שר הביטחון באותה מלחמה, את שראו עיניו ב’חווה הסינית’ ב־17 באוקטובר, כיממה לאחר ליל הקרב המר בין חטיבה 14 למצרים:
“לא רק אריק ואמנון שעשו כאן את המלחמה בגופם, גם אני לא יכולתי להסתיר את רגשותיי. מאות כלי רכב פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראלים ומצרים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. כל טנק שהתקרבנו אליו – קיוויתי שלא נגלה – מתחת לשחור השריפה, סימני צה”ל. הם לא היו מעטים. אינני טירון במלחמה ובמראותיה אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הטנקים, הנגמ”שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן”.
“הלילה הזה, שבין ה־15 ל־16 באוקטובר, הוא הנורא בחיי”, מסכם אמנון רשף, היום איש עסקים בן 69. “אני חי אותו יום יום. הלילה הזה הוא טראומה שמלווה אותי כל חיי”.