יחידה 88 (יח’ סיור ופשיטה אמפיבית) “דב לבן” במלחמת יום הכיפורים

הקמת היחידה

יחידה 88 (“דב לבן”), “יחידת סיור ופשיטה אמפיבית”, הוקמה לראשונה בשנת 1969 ע”י סא”ל יואל (גורודיש) גונן, כדי ליצור לצה”ל אפשרות  להפעיל כוחות שריון קלים, המושתתים על רכב קרבי משוריין (רק”מ) שלל, בעומק מערכי האויב, תוך יצירת הפתעה ע”י הגעה דרך הים.

היחידה הורכבה מנגמ”שי בי.טי.אר- 50 שאוישו ע”י לוחמי סיירת שריון חט’ 7, וכן מטנקי פי.טי. 76 שאוישו ע”י מדריכי שריון מבסיס צאלים. במסגרת זו, שולבו נגמ”שי היחידה במבצע “רביב” בפיקודו של אל”מ ברוך (פינקו) הראל, יחד עם טנקי טי-54/5, כאשר הנחיתה בחוף המצרי בוצעה ע”י נחתות (המבצע היה מוצלח מאוד ויש לגביו תיעוד מלא בארכיון השריון).

במסגרת מלחמת ההתשה בסיני, בשנת 1970, נעשה ניסיון נוסף להפעיל את היחידה לתקיפת מערכים מצריים שמעבר לתעלת סואץ, אך במהלך התנועה, באזור אגם “תמסח”, הכלים שקעו באזור הביצות והפעולה בוטלה.

בשנת 1971 הוחלט להפוך את היחידה ליחידת מילואים, ומפקד גיסות השריון, האלוף אברהם (“ברן”) אדן, מינה לתפקיד מפקד היחידה את סרן יוסף (יוסל’ה) יודוביץ, והורה להעביר ליחידה את כל לוחמי סיירת חטיבה 7 שהשתחררו מהשרות הסדיר, ואת כל מדריכי השריון שהכירו את הכלים. נוסף על כך, היחידה הוגדרה כיחידת מתנדבים, וההנחיה הייתה לאתר קצינים מצטיינים ממערך המילואים ולוחמי סיירות.
במסגרת הזו אותר (והתנדב) סרן (מיל’) אמציה אטלס ומונה לתפקיד סמג”ד.

היחידה קיימה אימון הקמה בצאלים ואל-עריש ולאחר מכן הועברה למרחב שלמה (מרש”ל) בשארם א-שייח, לפיתוח תורת הלחימה ולאימון הכוחות למשימות הצפויות (כגון, “אור ירוק”, תכנית לתקיפה מהים באזור עדבייה). לאחר שני אימוני המשך שנערכו במרש”ל, נערך תרגיל סיכום באזור ראס טנטור ובו הציגה היחידה בפני שר הביטחון והמטה הכללי (תוך שת”פ עם נחתות חיל הים, דוברות של ההנדסה הקרבית ואנשי שייטת 13) את יכולת התקיפה מהים והשתלטות על מערכי האויב הקדמיים. התרגיל הסתיים בהצלחה רבה, והיחידה הוגדרה כמבצעית.
לאור המשימות הצפויות ליחידה, הוחלט שמחסני החירום והרק”ם יישארו במרש”ל.

מלחמת “יום הכיפורים” – מגיוס ועד קרבות הצליחה

בצהרי יום הכיפורים, 6/10/1973 , נתקבלה הפקודה לגיוס מידי של היחידה, ובהתאם לתכנית הגיוס זומנו כל חיילי היחידה לטרמינל של “ארקיע”  בנתב”ג, לצורך הטסה לשארם א-שייח. אבל מכיוון שהמצרים הפציצו את שארם א-שייח, כולל את שדה התעופה, לא ניתן היה לטוס בלילה, ולכן, רק בבוקר 7/10/1973 המריאה היחידה מנתב”ג ונחתה בשארם א-שייח. עם ההגעה לימ”ח החלו הלוחמים בארגון הרק”ם, אך תקיפות אוויריות של המצרים הקשו מאוד על ההתארגנות.
נוסף על כך, התברר שבימ”ח אין שום כלי רכב ואמצעים לפלוגת המפקדה, וכן שלא כל הרק”ם היה כשיר ומוכן למלחמה.
בפקודתו של מפקד מרש”ל, יצאה היחידה, מהר ככל האפשר, בתנועה על הזחלים לכוון א- טור, כאשר המשימה שהוגדרה הייתה למנוע מכוחות קומנדו מצרים להשתלט על השטח. הפקודה שניתנה ליחידה הייתה כי כל כלי שסיים את ההתארגנות יצא מיד מהאזור, ורק לאחר כ- 10 ק”מ עצרה היחידה ליצירת צוותי קרב והמשך תנועה מבצעית סדורה, כאשר הצוות הטכני עושה, ככל האפשר, כדי להכשיר את כלי הרק”ם.

היחידה שהתה באזור א-טור וחמאם מוסה עד 15/10/1973, כאשר כל הזמן היו התראות על כוחות קומנדו מצרים שמסתובבים באזור; אך למרות כל ניסיונות היחידה לאתר את הכוחות האלה, לא נמצא דבר. בתאריך 15/10/1973 קיבלה היחידה פקודה לנוע צפונה לטסה ולהצטרף לקרב הצליחה של אוג’ 143 (על-פי התכנון שבוצע שלושה חודשים לפני המלחמה ע”י האלוף שמואל (גורודיש) גונן. מפקד היחידה – סא”ל יוסל’ה יודוביץ’ – הוטס במסוק, וליחידה ניתנו 6-7 מובילים להעברת הכלים. בפיקוד הסמג”ד אמציה אטלס יצא הכוח עם המובילים, והיתר – על הזחלים בתנועה צפונה, כשחלק מהדרך נעה היחידה, מחשש להימצאות כוחות מצריים בשטח, בצוותי קרב עד טסה.
מפאת העיכובים בתנועה, קרב הצליחה של האוגדה כבר החל להתבצע, ולא ניתן היה לבצע את התכנית המקורית של היחידה, אשר על פיה ב”ש” פחות 6 הכלים יורדים לצליחת האגם המר הגדול, כובשים את מזח הדייגים שבצד המצרי ונעים צפונה להשמדת הארטילריה המצרית הנמצאת במחנות נאפישה. אי לכך החליט מפקד היחידה להצטרף מהר ככל האפשר לקרב הצליחה של אוגדת שרון ולכן נתן פקודה לסיים את הארגון ואת הצטיידות היחידה ברק”ם והיחידה נעה בליל 16-17/10/1973 במקביל לציר “עכביש”, לכיוון מוצב “לקקן”.

לאורך כל תנועת הלילה זוהו טנקי אויב ליד הציר אך מפאת  היות היחידה רק”ם שלל הם טעו לחשוב שהיחידה מצרית, ולא נוצר מגע אש. עם בוקר 17/10/73 הגיעה היחידה ל”לקקן”. מפקד היחידה התייצב בפני מפקד האוגדה, ועל פי פקודותיו הצטרפה היחידה לקרבות האוגדה, במסגרת חטיבה 14.

לחימה במסגרת חטיבה 14

מח”ט 14 – אל”מ אמנון רשף הורה ליחידה להתייצב באזור “לכסיקון” 263, וביחד עם כוחות חי”ר מיחידה 424 (“סיירת שקד”), פלוגת שריון מוקטנת א/407 (מ”פ אהוד גרוס), ופלוגת טנקים מוקטנת ח/79 (סמ”פ יאיר ליטויץ), לבלום את  תנועת חטיבת שריון 25 שנעה מדרום לצפון, לאורך האגם המר.
סד”כ היחידה היה 14 נגמ”שי BTR50 וחמישה טנקי PT76.

לקראת שעות הצהריים של 17/10/1973 נוצר מגע אש עם חט’ 25 המצרית ותנועת החטיבה המצרית נבלמה ע”י אש טנקים של כוחות החטיבה. בשלב מאוחר יותר, תקפה  חטיבה 217 (מח”ט – נתק’ה ניר) מאוגדה 162, התקפת נגד כוחות מצריים שהיו באזור “גרפיט” – רכס אשר שלט על תא השטח שבאזור “סגול 190″ ו”לכסיקון 265″, והתקפת המצרים נכשלה.

לאחר סיום הקרב הזה, קיבלה היחידה פקודה מחטיבה 14 לתפוס את הצמתים של “לכסיקון” – “נחלה” ו”לכסיקון” – “טרטור”, אשר היוו את צירי התנועה לאזור הצליחה, ולאבטח אותם פנויים מאויב; ואכן היחידה ביצעה משימה זו לאורך הלילה, תוך כדי ביצוע סיורים לאורך הצירים.

ביום 18/10/1973, בשעות היום עד אחר הצהריים, נערכה היחידה עפ”י פקודת המח”ט (אל”ם אמנון רשף) באזור “סגול” 139, לחסימת כוחות מצריים מכיוון צפון ומזרח, וכן לחפות על יחידה 424 (סיירת “שקד”) בכיבוש בתי המשאבות של “החווה הסינית” – מתחם “אמיר” – אזור הבתים שב”חווה הסינית”. במשך השעות האלו זוהו כוחות שריון וחי”ר של האויב ובסיוע ארטילריה ניהל הכוח אש אשר מנעה מהם תנועה והתארגנות.
בשעה 17:00 לערך קיבלה היחידה פקודה להשתלטות על מתחם “אמיר”. המקום הוחזק ע”י כוחות אויב קטנים ותוך ½ שעה הסתיים כיבוש המתחם, ללא נפגעים.

לאחר הכיבוש נתקבלה פקודה מהמח”ט להתארגן ולהתייצב על קו ציר “שיק”, באזור “סגול 169″, עם מחצית מהיחידה ולהוות את כוח החסימה הצפוני ביותר של אזור ראש הגשר. המחצית השנייה, בפיקודו של הסמג”ד אמציה אטלס, הועברה ת”פ החטיבה למשימה אחרת (ביחד עם פלוגת אהוד גרוס).
במשך הלילה, ניהלה היחידה אש הטרדה עם כוחות האויב ורק בשל מחסור בתחמושת ארטילרית לא ניתן היה לקבל אש יעילה.

עם בוקר 19/10/1973 (ערפל כבד) הוחלפה היחידה בקו ציר “שיק” ע”י גדוד 600/410 בפיקודו של רס”ן יהודה גלר, והכוח באזור “לקקן” התארגן לצליחת התעלה.
בשעות הצהריים של 19/10/1973 צלחה היחידה את התעלה  על גבי גשר הדוברות, ובקבוצת פקודות שנתן המח”ט בערך ב-12:00 במחנות אבו סולטן, קיבלה היחידה פקודה להיערך לכיבוש מתחם “אורחה – סרפאום”, כאשר עפ”י הפוטוסטט שהוצג – המתחם היווה אזור ריכוז של ציוד צליחה ומחפורות לציוד. לא היו נתונים מפורטים על כוח לוחם של האויב במתחם.
עפ”י הפקודה נעה היחידה בציר “חיפה” מערבה ל”חבית”, ובציר “חבית” צפונה עד ציר “ורדית”. ב”ורדית 32″ קיימו מפקדי הכוח תצפית לכיוון היעד ב”אורחה” במסגרת קבוצת פקודות חטיבתית, וסוכם שהיעד של היחידה יהיה מערך 6422, הנמצא מזרחית לתעלת המים המתוקים ומערבית למסילת הברזל והחיץ החקלאי.
על היחידה הוטל לכבוש את המתחם ולפתוח את הציר לתנועת כוחות נוספים. עם חציית תעלת המים המתוקים על גבי הגשר (הצטלבות הצירים “נורה” – “ורדית”) זיהתה היחידה מוצב אויב השולט על המעבר, אך היות והאויב טעה לחשוב שהיחידה נמנית על כוחות שלהם (כלים דומים), המשיכה לנוע קדימה והשאירה את המוצב לכוחות אחרים.

התכנית לכיבוש “אורחה 6422″ הייתה שחצי כוח (7 כלים) בפיקוד המג”ד, יטהר את האזור הבנוי בכפר וישתלט על המעבר. הכוח השני (7 כלים), בפיקוד הסמג”ד (אמציה אטלס), ישתלט על השטח הפתוח מדרום ויאבטח את האזור.
בהתאם לתכנית, נע כוח המג”ד ראשון ואחרי תעלת המים המתוקים פנה לצפון מזרח; הכוח נתקל בכוחות אויב קטנים שהיו ממוקמים באזור הכפר, והשתלט על מעבר הרכבת.
במקביל, נתקל כוח הסמג”ד במתחם אויב והיו לו  נפגעים רבים.  הסמג”ד התקשר למג”ד, דיווח לו על המצב, וביקש סיוע.
לבקשת הסמג”ד, השאיר המג”ד במקום שני כלים (טנק ונגמ”ש) לצורך אבטחת המעבר שנכבש, ועם יתרת הכוח, מ”פ אריאל ברזילי ועוד 3 כלים, תקף את המערך מצפון לדרום.
התברר שהכוח נלחם כנגד מערך מבוצר של גדוד קומנדו המתוגבר בתותחים דו תכליתיים. תוך ניהול קרב קשה מאוד, עם נפגעים רבים (16 הרוגים ו27 פצועים), הצליח הכוח להשתלט על המתחם ולשתק את האש, אך לא נותר לו כוח לטיהור התעלות. המג”ד ביקש וקיבל מהחטיבה תגבור ואכן יחידה 424 (סיירת “שקד”) בפיקוד סא”ל משה ספקטור, הגיעה לאזור, ובחיפוי היחידה נכנסה לטיהור התעלות.
בשלב זה התארגנה  היחידה לפינוי הנפגעים הרבים, והמשימה הוטלה על הסמג”ד אשר ריכז את הנפגעים, ובמשך הלילה העביר אותם בחזרה ל”לקקן”, כאשר הנפגעים פונו מתעלת סואץ בסירות גומי.

את הלילה של 19-20/10/1973 ניצלה היחידה להתארגנות ושיבוץ מחדש, ולהחזרת יתרת הכוח לכשירות.

ביום 20/10/1973 צוותה היחידה ת”פ גדוד 184, בפיקודו של סא”ל אברהם אלמוג, וביחד ביצע הכוח תנועה צפונה והשתלטות על ציר “חבית” עד גשר “נאפישה”, והשתלט, ללא אש, על בסיס הטילים ב”פרח” 6620.

ב-21/10/1973 שהה הכוח באזור “פרח” 6620, וכאשר הגיעו הדרגים של החטיבה ביצע תספוק מחודש, ובאותה עת הותקף ע”י 8 מטוסים מצריים אשר גרמו לו לשני הרוגים ושני פצועים נוספים.

ב-22/10/1973, עד הצהרים, המשיכה היחידה, יחד עם גדוד 184, את ההשתלטות על אזור הגשרים ב”חבית” 27, ולאחר מכן קיבל הכוח פקודה להיכנס לפי סדר התנועה אחרי חפ”ק החטיבה בחיץ החקלאי ולסייע בכיבוש איסמעיליה.

בסופו של דבר, הכוח לא הגיע למגע עם איסמעיליה. בשעה 19:00 נכנסה הפסקת האש לתוקפה, והיחידה חזרה לאזור “סרפאום” להתארגנות.

במהלך ימי הקרבות הללו נהרגו ביחידה 18 קצינים ולוחמים, ונפצעו 32 מתוך 126 קצינים ולוחמים.

כתב: אל”ם (מיל’) יוסף (“יוסל’ה”) יודוביץ – מפקד היחידה במלחמת יום הכיפורים.
אושר: צה”ל/מחלקת היסטוריה.
ערך: אל”ם (מיל’) ברוך קורות.