הקדמה

z-817831המלחמה הארורה נחקקה עמוק בזיכרון של מי שלחם בה. למלחמה פנים רבות. היא נראית אחרת מבעד כוונות הרובה, מעמדת צריח הטנק או מסיפון הנגמ”ש. במלחמה ההיא קרו אירועים רבים שלעולם לא נדע מה היה שם באמת. לפעמים אפילו אין את מי לשאול. טבעי שמה שרואים מצריח של טנק אחד לא יראה אותו דבר מצריח של טנק אחר או מסיפון הנגמ”ש שנמצא לצד הטנק.

הזיכרון יחד עם קטעים שנכתבו על ידי בשנים שעברו מאז המלחמה ולא הבשילו הם המצע עליו שעליו התבססה הכתבה.
ליל הפריצה אל התעלה

עומדים בשתי שדרות על גבעה הנקראת “כישוף” במפת הקוד שמכונה סיריוס. המח”ט אך סיים את דבריו אל לוחמי גדוד הסיור ואנחנו עולים על הטנקים והנגמ”שים. שמתי לב כי לא מבצעים תרגולת “על הרכב עלה” כפי שלמדנו ותרגלנו אינספור פעמים. צוות הטנק שלי תופס את מקומו ואני נותן פקודת היכון לירי. משמעות פקודה זו היא לטעון את התותח בפגז ואת המקלע בסרט פעולה. הייתה לי תחושה שהנה הולכים ללמד את המצרים לקח. מצד שני הרהרתי ביני לעצמי שמשהו אינו בסדר, צה”ל הופתע, בימ”ח היה חסר זווד וחמור מכל בטנקים היו חסרים פגזים והיה חסר נשק אישי – זה צה”ל? נכון שאתמול היה לנו יום מוצלח במיוחד. המצרים ניסו לפרוץ ונסוגו אחרי שנפגעו להם טנקים רבים. גדוד הסיור פיתח התקפת נגד מהאגף הדרומי. התקפה מוצלחת עם המג”ד החדש שהחליף את המגד המקורי של הגדוד שנפל בהתחלת המלחמה. פלוגה ג’ אליה השתייכתי הייתה הפלוגה המערבית בגדוד. במהלך הקרב המ”פ נפצע ובמקומו מונה איציק כהנא הקמב”ץ הפלוגתי. הרכב מוזר לגדוד הסיור, יש כאילו תקנים של ממלאי מקום למפקדים. שמתי לזה לב עוד בזמן אימון ההקמה שנערך מספר חודשים לפני המלחמה. מישהו תִכנן כי יזדקקו להם? כנראה שכן. הרהרתי בלקחים שעלי להפיק מיום האתמול. המחלקה שלי, מחלקה 1 הייתה המחלקה המערבית בפלוגה. במהלך ההתקפה של הגדוד התקרבנו לתעוז “טלוויזיה” שהיה מוחזק על ידי המצרים ותוך כמה דקות נפגעו כל הטנקים במחלקתי. ראשון נפגע טנק הגור בקנה והושבת מירי. אחריו, טנק מצרי פגע בזרקור הקסנון שעל גבי הטנק שלי. הפגז כנראה הוסט הצידה על ידי הזרקור וניצלתי…

אל צומת המוות

הלילה היה חשוך ובהיר. בבת אחת הכל התעורר. פקודה של המג”ד, “תחנות שיקמה כאן קודקוד עבור”. “שיקמה” היה שם הקוד לרשת הגדודית. דממת הקשר הופרה. פתאום הבנתי שאנחנו בכל זאת בעיצומה של מלחמה. הנה, צריך אותנו. המ”פים עונים למג”ד. קולות הקשר נשמעו מתוך השקט שבחניון. המג”ד נותן פקודה למ”פים ואלה מייד יתדרכו אותנו. זה הנוהל ואין בִלתו. איציק כהנא המ”פ שהחליף את המ”פ שנפצע העביר לנו את המשימה שלפיה אנו עומדים לנוע לכוון הצומת ממנו באנו, לחצות אותו מזרחה במגמה לסייע לצנחנים הלכודים באש מצרית בתוך תעלות ההשקיה של החווה הסינית. הצנחנים לכודים? איך ייתכן, הרי אלה הלוחמים הכי הכי בצה”ל. אולי עלו על מארב ואולי קרה משהו נורא אחר. בטח התקלה היא נקודתית הרהרתי. הפקודה של המ”פ ניתנה תוך כדי תנועה. פלוגה ג’ תנוע מדרום ופלוגה א’ תנוע מצפון, המג”ד נע עם פלוגה ג’. שאר הכוח קצת מאחור. המ”פ קבע את מיקום הטנקים בעת התנועה. מתחילים לנוע ואנו נערכים ליד המג”ד. אף מילה על האויב, בטח ישנו שם. אני מסתכל שוב לעבר התאג”ד, נשאר ללא הגנה נגד טנקי אויב ציינתי לעצמי. לא חשבתי שהתאג”ד יאסוף עצמו וינוע מיד בעקבותינו. המג”ד לא פירט היכן הצנחנים, אולי לא יודע עדיין בעצמו כי לא ניתנה לו התראה כלשהי. בטח עד שנגיע הכל יהיה ברור לנו. בינתיים, אני מסכם לעצמי כי אני לא יודע היכן הצנחנים, מה התדר שלהם ברשת הקשר ואיך מתחברים אליהם, איך הם יזהו אותנו ואנחנו אותם. דווקא מהיכרותי את החווה ותעלותיה אני צופה בעיות בזיהוי. איך מבחינים בחושך בין צנחן ישראלי לחייל מצרי לא ידעתי. אבל בכל זאת אולי זאת משימה פשוטה והמג”ד כן מעודכן ואינו טורח ליידע אותנו. אולי לא צריך. אולי הצנחנים קרובים לצומת והכל נראה פשוט. נעים בזהירות. מימין לי נע המ”פ ומשמאלי נע המג”ד. משמאל למג”ד הטנק של יורם פרוינדליך. נענו בפרישה רוחבית צפופה ובתנועה איטית, המרחק בין הטנקים כ- 20 מטרים בלבד…

קרב שריון בשריון נגד חטיבה 25 המצרית

קוראים לי בקשר. אני מזהה לפי הקוד את קצין האג”ם של החטיבה, הוא קורא לי בתדר של הפלוגה. אני עונה לו שאני שומע אותו היטב והוא מורה לי לעזוב את החניון ולנוע במהירות ל-”לקקן” לפגוש אותו. בטח משהו דחוף חשבתי לעצמי. קראתי למג”ד טנקי השלל ותדרכתי אותו כי אני עוזב את החניון תוך ציון של כוון התנועה שלי ושמירת קשר עד שהפלוגה תתרחק מהחניון. המצרים מאזינים אבל לפחות אבטיח לעצמי שהחניון לא יפתח עלי באש. פקדתי על כולם להניע מנועים. כולם זינקו לתאיהם. המפקדים הודיעו לי שהם מוכנים לתנועה. אחד אחד לפי הסדר. הייתי גאה בהם. ללא תוספות, בהתאם לנוהל, הודעה קצרה כראוי ליחידה צבאית. בטח שמחו כמוני לעזוב את המקום שהיה כל כך קרוב לצומת המוות. גדוד הסיור חי וקיים. נעתי ראשון לכוון ציר “טרטור”. עליתי על הציר ונעתי מערבה לכוון נחלה. החושך פינה מקומו לדמדומים ראשונים ולא היה קשה לנווט. תכננתי להגיע ל-”לקקן” על ציר “נחלה”. התקרבתי לציר תוך כדי שאני מזהה אבק רב. עצרתי כי המחזה שראיתי הסיט אותי לרגע ממהלך העניינים. טור ארוך של טנקים עומד על ציר “נחלה” וממתין. אני נעתי בניגוד לכוון התנועה של הטור. הבנתי מייד כי הכוח ממתין לחצייה של התעלה. מזל שלא הגעתי אליהם בעת שראשוני הטנקים הצולחים היו בתנועה. יכול היה להיות לא נעים. הסתכלתי וחששתי מהצפיפות שלהם. מוזר, אם המצרים יזהו הם יוכלו לתקוף מהאוויר כוח טנקים גדול. על ציר “נחלה” אין כמעט אפשרות לתמרן. משני צדדיו ביצות. המשכתי לנוע בזהירות בשולי הציר. צה”ל חוזר לעצמו הרהרתי וביקשתי ממפקדי הטנקים האחרים להתעלם ממה שהם רואים. חשתי התרוממות רוח. בסך הכל עשרים וארבע שעות מהקרב הנוראי בצומת “טרטור-לקסיקון”. צה”ל הולך להכריע את המלחמה…

הכותרת

תמו להן ארבעים ושמונה שעות שחלפו באוקטובר 1973. הן התחילו בנקודת ההיערכות החטיבתית על גבעות “כישוף” והסתיימו בחניון הלילה של גדוד 79 ליד “לקקן”. הן התחילו עבורי כמ”מ אחד של גנשין (פלוגה ג’) המשיכו כמ”פ חורף בגדוד 79 והסתיימו כמ”פ חורש בגדוד. הן התחילו כשאני מאזין לרשת הפלוגתית ולערוץ החירום והסתיימו כשאני מאזין לרשת הגדודית. לאותן ארבעים ושמונה שעות אפשר היה לתת כותרת שתהיה בערך כך – מסע לגיהינום ולחזרה, או מצומת המוות אל המשך הלחימה. היו אלה ארבעים ושמונה שעות שבמהלכן הייתי בגיהנם וחזרתי, ראיתי אותו מבפנים, מתוך תוכו המבעבע, והיו אלה ארבעים ושמונה שעות שבמהלן זכיתי לפקד על פלוגה ח’ הנפלאה בקרב מופתי שבו הוספנו נדבך לתפארת מורשת גדוד סיור 87 כאשר מנענו יחד עם פלוגה א’ מגדוד 79 מחטיבה מצרית להגיע אל ראש הגשר מכוון דרום. היו אלה שעות של שפל וגאות, שעות שבהן צריך לתת את כל מה שיש בך כדי לנצח. אתה חייב לנצח גם את עצמך, לגבור על העייפות, על הפחד, לשמש כמנהיג וגם לגבור על האויב שקם להרגך. אין מי שינצח במקומך. אין מי שימלא את השורות המדולדלות. היו אלה גם שעות שבהן תוך שניות אתה הופך מקצין זוטר למפקד הכוח, היו אלה שעות שבהן אתה עובר חוויות שאחרים לא עוברים שכמותן כל ימי חייהם, שעות שבהן אין את הזכות לעכל מה שעברת כי אתה עובר בכל שניה משהו חדש, שעות שמאבדים בהן את המשמעות של הזמן. כך ראיתי את המלחמה וכך היא נחקקה בי. תמו ארבעים ושמונה השעות והחלטתי להשאיר את הכותרת כמו שהיא.

הפסקת האש

הפסקת האש מצאה את שלושת הטנקים שנותרו מהפלוגה, שרידי גדוד הסיור על ציר “מסכה” תקועים בתוך שיירה צפופה בדרכם לסייע לשלושת הטנקים שנפגעו. נותרנו במרחק כמה מאות מטרים מההיתקלות. הפסקת האש נכנסה לתוקפה אחרי מטח מרגמות כבדות שנחת עלינו. ניתנה לנו פקודה לנוע לאחור ולהגיע לנקודת הריכוז של חניון הלילה. למרות הפקודה חיכינו בצד הציר לאסוף את צוותי הטנקים שניצלו ושלא נפצעו. בחניון שמענו בפירוט מה אירע למחלקה שנלחמה עם הצנחנים. נותרנו שלושת הטנקים האחרונים מגדוד הסיור. זה היה הלילה הראשון שהרשינו לעצמנו לישון למרגלות הטנקים אולי זה היה מוקדם מדי אבל כנראה מישהו נתן את ההוראה. היה בה גם הגיון שאולי זו הזדמנות שלא בטוח שתחזור לתת לצוותים מנוחה הגונה. למען האמת לא הרגשתי בחסרון של בליטות הפלדה ולא חסרה לי הקשיחות של המתכת בהיותה המצע הקבוע לשינה טרופה בימי המלחמה. לא יכלה להיות מיטה כל כך נוחה כמו החול של הגדה המערבית של תעלת סואץ.