הדברים נאמרו באירוע השקת הספר “שלום לאהבה”, שנערך ב-2.9.2012, בבאר טוביה.

ערב טוב,
למי מהקהל שאינו מכיר אותי, שמי נחשון בן דוד, מ”מ מחלקה 3 בפלוגה ו’, מחזור פברואר 1973.

ערב טוב לחיילי ומפקדי פלוגה ו’ האהובים, ערב טוב לעמיתנו לקרב, אנשי חטיבה 14 היקרים, ערב טוב למג”ד גדוד 890 האלוף איציק מרדכי ולמח”ט חטיבה 14 האלוף אמנון רשף, לראש המועצה באר טוביה, למפקדי וחיילי צהל בעבר ובהווה שמכבדים אירוע זה בנוכחותם. ערב טוב לאלמנות, ליתומים, לפצועים ולנכים שבקרבנו שנושאים על גופם ונפשם את פצעי וצלקות המלחמה ההיא,  ערב טוב למשפחת בר אילן היקרה.

נחשון בן-דודהערב, באופן סמלי משהו, בתוך חודש ימי הסליחה, אנחנו סוגרים מעגל, מעגל שעבור חלק מאתנו הוא בן 10 או 11 שנים ועבור חתן השמחה הוא בן 39 שנים.
הספר שלום לאהבה עבר בין 3 ל-4 גלגולים ואני זכיתי ללוותו ב-10 שנים האחרונות.
ניתן לומר שלא הכרתי את רמי בר אילן, אפילו לא זכרתי שהיה חייל בשם הזה בפלוגה בה שירתי כמ”מ במשך 14 חודש.
מטבע הדברים מ”מ עסוק במחלקתו ולא מודע או מעורב במה שקורה במחלקות השכנות, על אחת כמה וכמה בפלוגה ו’ שלא היתה פלוגה נורמטיבית, ומכיוון שמחלקתי היתה מחלקה 3 ומחלקתו של רמי היתה מחלקה 1 לא הייתי ממש מודע לנוכחותו ולקרבה הפיסית שהיתה בינינו במשך תקופה כל כך ארוכה. מן הסתם גם לא יכולתי לדעת על מנת הסבל שהוא חווה בשירותו בצנחנים.

לפני כתשע וחצי שנים צלצל אלי רמי, הציג את עצמו וביקש לבוא לראיין אותי על אירועי הפלוגה והמלחמה. בהתחלה חשבתי לקבוע אתו פגישה בת שעה בבית קפה בתל אביב אבל הוא התעקש שהוא רוצה לבוא אל ביתי. רמי הגיע אלי ביום אביבי בשעה 11 בצהריים יחד עם חברו הטוב ישראל רוזלי, מצויד בטייפ קטן, מחברת ועט. התיישבנו במרפסת והתחלנו לדבר. השיחה בינינו ארכה כ-8 שעות שמתוכן אני, המרואיין, דיברתי אולי שעה ובמשך כ-7 שעות רמי דיבר ואני הקשבתי פעור פה ומסרב להאמין. בשלב מסוים הבנתי שמדובר בהרבה יותר מאיסוף חומר תיעודי לספר על פלוגה ומלחמה, מדובר במשימה ענקית שרמי לקח על עצמו שמבחינה מסוימת היא אולי סוג של תיקון או ריפוי.
בשלבים מסוימים של השיחה עצרתי את שטף דיבורו של רמי ושאלתי אותו אם הוא משוכנע שהוא ואני אכן שירתנו באותה פלוגת צנחנים, מכיוון שהדברים שהוא סיפר לי, על אירועים שקרו לו בפלוגה, היו בלתי נתפסים בעיני, לא מוכרים לי ומנוגדים לכל תפיסת עולמי כחייל וכמפקד. להזכירכם שוב, שירתנו באותה פלוגה, היינו פיזית באותם מחוזות ונלחמנו כתף אל כתף באותה מלחמה, באותם קרבות.
ממרום גילי וניסיוני הדל אני יודע ומבין שהמציאות היא לא דבר אובייקטיבי, היא דבר שאנחנו יוצרים וחווים במחשבתנו, והיום אני מבין גם מדוע המציאות שנוצרה עבור רמי היתה שונה מהמציאות שלי, שזה די מובן כי הייתי מפקד, ומהמציאות של החיילים שלי ו/או חיילים אחרים בפלוגה.

מאז זרמו מים רבים בתעלת סואץ ואנחנו, אנשי פלוגה ו’, התחברנו, לאחר 30 שנה של ניתוק, והפכנו לחברים בלב ובנפש. אני יודע שהשם פלוגה ו’ מהווה היום מודל של חברות, אחוות לוחמים ותמיכה לגבי כל מי ששרת אי פעם ולחם במלחמות ישראל.
רמי, באובססיביות הבלתי נדלית שלו, הצליח לקחת אותנו למקומות שחלקנו ביקשנו לשכוח, הצליח להוציא אותנו להרפתקה שמצד אחד היתה מאד מרגשת, מאד מגבשת, ומצד שני מאד כואבת, עם לא מעט משברים בדרך, עם לא מעט עליות וירידות.
כולנו ליווינו את רמי במהלך הכתיבה, תמכנו בו ועודדנו אותו במשברים שהוא חווה בדרך, גם כאשר לא תמיד הסכמנו עם כל מעשיו או דבריו, ולפעמים גם כעסנו עליו, אך תמיד זכרנו שרמי הוא בשר מבשרנו, אחינו, והצלחתו היא הצלחת כולנו.
לרמי שמורה זכות גדולה בקרבנו, הוא זה שחיבר אותנו, נתן לנו להבין מה באמת עשינו במלחמה ההיא והשיב לנו את כבודנו ואת גאוות הלוחמים שלנו שנגזלו מאתנו שלא בצדק.
יחד עם כל מה שנאמר ועוד יאמר, אני סבור שהגיבורה האמיתית של הערב היא ענת בר אילן ויחד אתה כל משפחת בר אילן. ענת בחושיה המחודדים הבינה שהיא חייבת להתגייס לעניין הזה ועשתה את זה בגדול. ללא התמיכה הסמויה והגלויה של ענת אני סבור שלא היינו מגיעים לערב זה.

אני רוצה בהזדמנות זו להודות גם לאלוף אמנון רשף ולשדרת הפיקוד של חטיבה 14, שאימצו אותנו בחום כבנים אובדים והפכו אותנו לחלק ממורשת הלחימה המפוארת של החטיבה.

הספר שלום לאהבה מאופיין לדעתי ב-3 פרמטרים:
הראשון שבהם הוא הפורמט הנהדר, המושקע, שמכל עמוד בו משתקפת השקעה אינסופית וניבטת היכולת האמנותית של המחבר.
הפרמטר השני הוא סיפורו של החייל רמי בר אילן, חייל צעיר, בודד בארץ, שנפל בחטף לתוך מציאות שמבחינתו היתה אפוקליפטית מראשיתה ועד סופה. רמי מצליח להביא באופן אוטנטי וייחודי את סיפורו של החייל הבודד, זה שנזרק ללא כל הכנה מוקדמת אל תוך הקלחת של פלוגת צנחנים, תחת ידם של  מפקדים קשוחים שלא נתנו לו הנחות; ובהמשך, תהליך ההבשלה החיילי של רמי נקטע בחטף כאשר הוא נזרק אל תוך הכאוס של המלחמה. הספר מעלה על “שולחן הניתוחים” את הנושא של פגיעה נפשית כתוצאה מהשירות הצבאי והופך אותו לנושא שמן הראוי שייתנו עליו את הדעת בכל שדרות הפיקוד הצבאי ובמקומות שבהם אמורים לתת סעד לחיילים שנמצאים במצוקה נפשית, וטוב יהיה גם אם ייכתבו מדדים ומודלים המאפשרים לזהות פוטנציאל של פגיעה כזאת לפני נקודת האל חזור.

הנושא של יחסי חיילים מפקדים עובר כחוט השני לכל  אורך הספר ובמידה רבה יוצר את ההוויה שלו, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר, למרות העדויות הרבות המופיעות בספר, הוא מייצג נקודת מבט סובייקטיבית של אדם אחד, שדרכה הוא מנסה להעביר את חוויותיו.
יחסי מפקדים חיילים כפי שמשתקפים בספר מאפיינים את הנשקף דרך המשקפיים של המחבר, את החוויות שהוא חווה. אני  מעולם לא נתקלתי בסוג כזה של יחסים בפלוגה ו’, ולכן גם כל כך הופתעתי ונדהמתי מדבריו של רמי בפגישתנו הראשונה.

הפרמטר השלישי הוא פלוגה ו’ במלחמה.
רמי מצליח להעביר בצורה מקצועית לעילא ולעילא תוך שימוש במפות, תרשימי קרב, עדויות מפקדים, מחקר היסטורי מעמיק וציטוט מרשתות הקשר, את פעלה ההרואי של פלוגה בודדת בתוך קרב הפריצה הגדול במלחמה. פלוגה, שללא כל מנהיגות של מ”פ דומיננטי, מצאה את עצמה בכל אחד מהקרבות המכריעים במלחמה וניצחה בכל אחד מהם. פלוגה צעירה שהגיעה למלחמה מוכנה אולי יותר מכל פלוגה אחרת במלחמה ההיא, וזאת תחת שרביט פיקודם של מ”מים צעירים וסגל מפקדים מסור. פלוגה שתחת מנהיגותם רבת ההשראה של שמוליק ארד ז”ל, אמנון רשף ורוני שמואל, הלכה מקרב אל קרב במשך שמונה ימים רצופים, ללא כל מנוחה, ובמידה רבה היוותה חלק חשוב מכוח חטיבה 14 שבאמצעותו אוגדה 143 השיגה הכרעה בחזית התעלה.
פלוגה שאחוז האבדות שלה, בניגוד לכל מה שניתן היה לצפות מפלוגה שלחמה בכזאת אינטנסיביות, היה נמוך עד כדי סטיית תקן בהשוואה לכאוס שהתחולל סביב פלוגה ו’ ביחידות שכנות שלחמו אתנו כתף אל כתף, ותשאלו על כך את אמנון רשף ונתן שונרי. בשם הצניעות אני אישית מעדיף לחשוב שהיתה השגחה על פלוגה ו’.

לסיום, רמי, 11 שנה עבדת על פרויקט חייך, הוצאת תחת ידך ספר בפורמט יוצא דופן, אוטנטי, מאתגר, רב השראה, שעוד ידובר בו, ובמידה רבה ניתן לומר שאולי היום, בערב השקה חגיגי זה הגיעה העת לסיומה של מלחמת יום הכיפורים הפרטית שלך; הגיע אולי זמנך להוריד את אפוד הקרב, להחזיר את הרומ”ט לנשקייה, להזדכות על הציוד, להתפייס עם העולם,  לחזור לדברים שבהם אתה כל כך טוב ואותם אתה כל כך אוהב, בראש וראשונה המשפחה שמגיע לה שתהיה רק שלה, ויחד אתה האמנות, הציור, הגרפיקה והמוזיקה; וכן, גם החוצנים והעב”מים.

תודה רבה

נחשון בן דוד

נחשון בן-דוד נפטר ממחלה קשה בתאריך 18 באוקטובר 2012 – 38 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים

למשפחתו כתב האלוף (במיל’) אמנון רשף:

נאוה ומשפחת בן-דוד היקרה,

הצטערתי עמוקות לשמוע על פטירתו של נחשון יקירכם.

נפגשתי לראשונה עם נחשון במלחמת יום הכיפורים, עת שירת כמפקד מחלקת צנחנים, במסגרת כוח “שמוליק”, שהיה תחת פיקודי, בחטיבה 14.
היכרותי המוקדמת עם נחשון הייתה, למען האמת, שיטחית באותה התקופה.

אולם, עם השנים נפגשתי עם נחשון בנסיבות שונות, הצלחתי להכירו מקרוב ולעמוד על תכונותיו האישיות הרבות.

נחשון שאני הכרתי היה דמות של מחנך, איש אשכולות עם גישה מתונה לבריות ובכך רכש את אמונם של הסובבים אותו שהעריכוהו ואהבוהו כה רבות.

הפגישה האחרונה שלי עם נחשון הייתה בערב השקת ספרו של רמי בר אילן – “שלום לאהבה”, ב-2 בספטמבר 2012.

הבנתי מרמי שלאחר שההזמנות הופצו עם רשימת הדוברים, ביקש ממנו נחשון לשאת דברים באותו ערב. נחשון עלה לבמה והרצה בפני השומעים את דבריו בצורה סדורה ומחנכת. היו אלה דברים כה מרגשים שגרמו לקהל להריע לו ארוכות.
בתום הערב שוחחתי ארוכות עם נחשון אודות תכני הספר, אירועי המלחמה והיחסים הבין-אישיים בין אנשים שונים ביחידה. גישתו של נחשון הייתה התפשרות  ומתינות – דרך חיים אותה אימץ.
לא העליתי על דעתי כי יהיה זה המפגש האחרון בינינו.

כואב אני את כאבכם ומקווה שתמצאו ניחומים בידיעה שנחשון היה כה יקר לכולנו.

יהי זיכרו ברוך!

אלוף (מיל.) אמנון רשף
מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים